אחרי יוותר מעשור בשלטון רואה את עצמו ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו כמנהיג מורם מעם, כמי שמעצב את האידאולוגיה של המדינה, אדם יחיד ומיוחד שהעם חייב להאמין בו ולציית להוראותיו. אבל בשונה משליטים טוטליטריים דווקא הוא ניצב, מזה כשנה, במרכזה של מתקפה ציבורית ותקשורתית התובעת ממנו לפרוש מן השלטון, למרות שבפועל עדיין לא נתלו בו אשמות התנהגותיות ומוסריות כלשהן. נתניהו מתגונן וזו בהחלט זכותו. אין אדם שיהיה מוכן להיות ברווז-מטווחים ולשבת באפס מעשה. אבל למרבה הצער האסטרטגיה המתגוננת של ראש הממשלה שגויה כיוון שהיא מבוססת על ליבוי יצרים נגד המבקשים את נפשו הפוליטית.
עד הגעתו של נתניהו אל מרכז ההוויה הישראלית לפני כעשרים שנה היינו עם אחד שבין מרכיביו השונים - דתיים, חרדים וערבים - כמעט ולא היו מחלוקות. בכל מקרה השלטון "הלבן" של מפא"י האשכנזית צירף את הדתיים לממשלה, העניק לחרדים יתרונות רבים ואילו את הערבים מיקם תחת ממשל צבאי מחמיר שמנע מהם להצמיח בעיות. אולם מאז אותם ימים חל מהפך אמתי. אט אט התפרק המבנה החברתי הישן ובמקום אחדות של כל חלקי העם התפצלה המדינה לשבטים השונאים זה את זה, כאשר השנאה והתיעוב הם הדלק המניע את החברה על פלגיה השונים.
למרבה הצער זה המצב כיום: היהודים שונאים את הערבים ואילו הערבים שונאים את היהודים; החרדים הקיצוניים של הרב אוירבך שונאים את החרדים שמפלגותיהם שותפות בקואליציה, וכל קבוצות החרדים שונאות ומתעבות את
ש"ס הספרדית; שונאים מיוחדים הם מצביעי הימין האוחזים ברסן השלטון, השונאים את אנשי השמאל ממפלגות העבודה ומרצ, וגם ההפך נכון; אך בכך לא די. חסידי
מאה שערים שונאים בכל עוצמת אמונתם את המדינה ואת סמליה ולא זו בלבד שאינם מכבדים את דגלי המדינה אלא שהם מבעירים אותם בכל הזדמנות. בתמצית אפשר לומר כך: כולם שונאים את כולם ושוב אין אנו עם אחד אלא ערבוב של פלגי שנאה החיים על אותה פיסת קרקע הנקראת ישראל.
התוצאה של הרגש העמוק הנקרא שנאה קשורה לעתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות, וגורמת לרצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד את מושא השנאה. זה אף זה: הרגש העמוק של השנאה מסיר מחסומים מוסריים, ומעניק לשונא מעין הרשאה לנקוט בכל האמצעים האלימים כלפי השנוא. בהיעדר נתיב להיחלשות הכעס והשנאה, נוטים רגשות רעים אלה להצטבר ולהתעצם. הסכנה היא כי בשלב מסוים אנו עלולים להגיע אל נקודת שבירה, שבה יתבטאו הרגשות השליליים באופן תוקפני ואלים. וכבר ראינו בהיסטוריה הקצרה של ישראל מעשי רצח שהמניע שלהם נבע משנאת אלה שדעתם שונה משלך.
על הנזק החמור שגורמת השנאה ניתן ללמוד מדברי חז"ל ששנו כך: בית ראשון נחרב בעקבות עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בית שני נחרב בגלל שנאת חינם. מכאן ניתן ללמוד כי שנאת חינם יותר חמורה משלוש העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". ולא מדובר על שנאה המתלבה רק בלבו של האדם הבודד אלא בלב הקולקטיבי של ציבור רחב - שם צומחת, כמעט ללא שליטה, שנאה המסוגלת להרוס את כל המרקם החברתי בדרך הישירה לתופת.
חז"ל כבר הזהירו אותנו בעבר "חכמים היזהרו בדבריכם". על אחת כמה וכמה חשוב שדווקא מורי הדרך הפוליטיים יזהרו זהירות רבה בטיב דבריהם ויחשבו היטב מה משמעות ההסתה הניגרת כארס מפיותיהם, לפני שהם רומזים לתומכיהם מיהם האויבים או מי הם אלה המבקשים להפיל את השלטון ב"דרכים לא דמוקרטיות" ואיך צריך "לטפל" בהם. חוסר זהירות של מנהיגים המתמקדים בליבוי השנאה הוא המתכון שעלול להוביל את כולנו למלחמת אזרחים שסופה התערערות כל מערכות הקיום של המדינה.
