|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לראשונה בישראל יצירה דוקומנטרית מיוחדת במינה המציגה ראיונות עומק מרגשים עם בני הדור השלישי לשואה
|
מן המעמקים אל האור
בספטמבר 1981 יצאתי עם עשרות צעירים וצעירות, רובנו צברים ובני ניצולי השואה, למסע אל נבכי עברנו, אל תוך עצמנו. לראשונה עמדתי לפתחה של תהום. לראשונה היישרתי אליה מבט. ולא הפכתי לנציב מלח כאשת לוט. ולא נכוויתי.
ניסיתי להביט אל תוך עצמי. להמיס את הגוש האפל. להבקיע את השריון הכבד. להשיל את הקליפות ולהגיע אל התוך. להושיט יד אל היהודייה שבי, ולפרוץ את חומת השתיקה. כיצד עלה הרעיון לצאת למסע ולהעלות אותו על הנייר? מה דחף אותי להביט אל תוך האפלה?
שנה וחצי קודם לכן, במארס, 1980 התפרסמה באחד העיתונים בארץ מודעה שקראה לבני ניצולי השואה להצטרף לפעילות במסגרת ארגון בני ניצולי השואה שהוקם לראשונה בישראל. המודעה צדה את עינִי בחדרי במעונות הסטודנטים בירושלים. למדתי אז ספרות אנגלית ותרגום באוניברסיטה העברית ופרסמתי כעיתונאית רשימות בעיתונים שונים. המלים נגעו בעמקי ישותי. הרעידו מיתר סמוי בתוכי. עוררו בי דברים רדומים, שקועים בגרעין נשמתי. לראשונה קראו לי, בת של ניצולי שואה, לסייע לזכור את מה שקרה לקרובי משפחתי, עצמי ובשרי, במלחמת העולם השנייה. הרגשתי שבעורקיי זורמת ירושה כבדה. הרגשתי שאני חייבת להיענות לקריאה.
באפריל 1980 פרסמתי מאמר ב״מעריב״ על התארגנות בני ניצולי השואה. כחמש מאות צעירים וצעירות מכל קצוות הארץ נענו לפנייה. רובם הביעו נכונות להילחם בשכחה המאיימת עלינו, על חיינו בארץ הזאת. רובם טענו שלא הפקנו לקחים.
כך נולד במוחי הרעיון לצאת למסע יחד עם אחרים. הרגשתי שיש לי ולבני ניצולים אחרים מטען כבד שאנו נושאים בתוכנו, דבר-מה ראשוני ומיוחד השוכן בעמקי הווייתנו. חשתי שאם אפנה אליו עורף, אם אתנכר אליו ואאטום את לבי, לא אדע לעולם את שורשיי, את עצמי. הרגשתי שכדי לדעת את זהותי, כדי להשתייך, כדי למצוא משמעות לחיי בארץ הזאת, צריך להעלות את המטען הזה מן המעמקים אל האור.
כשיצאתי לדרך פחדתי. הרגשתי שאני יוצאת לדרך לא סלולה, נכנסת למחוזות של ארץ לא-נודעת. האם יסכימו האנשים לפתוח את לבם, לשוחח על דברים אינטימיים כל כך, הטמונים בעמקי הווייתם, עם אדם זר? האם יסכימו לגעת בנושא, שדחה צעירים רבים כל כך במשך שנים, שקשר שתיקה היה קיים לגביו? שאלתי את עצמי אם נוכל לבטא במלים דברים שמתחילים — אולי — ממקום שבו מסתיימות המלים.
להפתעתי, הסכימו רוב הצעירים שפניתי אליהם באותם ימים לשוחח על התנסות הוריהם בשואה ועל השפעתה עליהם. רובם דיברו על כך לראשונה בחייהם, בכנות, באומץ-לב, נזהרים שלא להיסחף על גלי מליצות שדופות, פתטיות ודמגוגיה מנכרת. רובם הופתעו מעצם הפנייה אליהם וניאותו לחשוף את עצמם רק לאחר שהם חשפו אותי ועמדו על מניעיי. רובם שוחחו איתי בבתיהם, ומיעוטם בבתי קפה ובמקומות עבודתם. מרביתם טענו שהסכימו לדבר על הנושא כיוון ש״צריך לזכור את מה שקרה ולהפיק מכך לקחים״. מעטים בלבד סירבו לדבר איתי. שוחחתי עם בני ניצולים שהיו אז צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם — נשים וגברים, רווקים ונשואים, אימהות ואבות, בעלי השכלה גבוהה ונמוכה, אמנים, חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, קצינים וחיילים במילואים, מעיירות הפיתוח, מהקיבוץ, מהמושב ומהעיר. הם היו צעירים בעלי רקע חברתי שונה, מגוון דעות פוליטיות, מקצועות שונים, ארצות מוצא והתנסויות שונות של הוריהם בשואה.
כשהקשבתי להם גיליתי את עצמי. מהראיונות איתם הצטיירה תמונה שאינה מתיימרת לאפיין את כלל בני ניצולי השואה בישראל. לא הגעתי אל כולם. רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם. כך כתבתי באותם ימים:
״כל אדם ששוחחתי איתו שונה מרעהו באישיותו, ברקע המשפחתי שלו. כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי-אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם. רובנו נקראים על שם קרובי משפחתנו שנספו בשואה. למרביתנו אין סבים וסבתות, דודים ודודות ושאר ענפי משפחה. הנאצים רצחו אותם. רובנו מודאגים מגילויי אנטישמיות ומהתגברות פעילותן של התנועות הנאו-נאציות בעולם, וסבורים שיהודי התפוצות אינם די ערים לכך. רובנו חשים שיום השואה מעביר את זיכרון השואה לצעירים בארץ בצורה מנוכרת. לא אישית, לא חיה״.
מתוך עשרות הראיונות שקיימתי בזמנו, בחרתי לחזור ולהביא בספר זה את הראיונות המביעים את עיקר הדברים שנאמרו. רוב הראיונות הוקלטו במכשיר הקלטה, אך הם אינם מובאים בשלמותם. רוב הנפשות המדברות מופיעות בשמן. השאר מופיעות בשם בדוי, לפי בקשתן.
בראיונות המובאים שוב בספר זה — יחד עם ראיונות שקיימתי לאחרונה עם בני הדור השלישי — מדברים בני הדור השני על השפעת עבר שהם לא חזו מבשרם על חייהם. מתוכם מבצבצת המשכיות של עולם ששקע ואיננו; תחושה שאסור להם לשכוח, לאטום, לדחות עוד; שהם צריכים לתת לעצמם להרגיש. ״איננו מחטטים בפצע לשם חיטוט,״ כתבתי לפני יותר משלושים שנים, ״אלא כדי להפיק לקחים לגבי חיינו בארץ הזאת כבני אדם, כיהודים, כישראלים. אנו מנסים להביט בעבר רווי אימה ומוות למען ההווה והעתיד, למען החיים״.
והמלים אקטואליות כל כך גם היום, בישראל 2017 .
|
|
מסע הוא יצירה דוקומנטרית מיוחדת במינה, המציגה לראשונה ראיונות עומק מרגשים ומרתקים עם הדור השלישי לשואה
|
| ▪ ▪ ▪ |
באוקטובר 2015, 34 שנים לאחר שיצאה למסע התיעודי הראשון שלה, יחד עם עוד בני ניצולים, אל נבכי העבר המשפחתי שלהם ואל תוך עצמם, נטלה שושנה צינגל מכשיר הקלטה, בשנית, ויצאה למסע תיעודי מרתק של דור אחר – הנכדים והנכדות של ניצולי השואה.
מסע הוא יצירה דוקומנטרית מיוחדת במינה, המציגה לראשונה ראיונות עומק מרגשים ומרתקים עם הדור השלישי לשואה – ראיונות שהמחברת ערכה בשנתיים האחרונות. אליהם צורפו ראיונות עם בני הדור השני לשואה, שהמחברת ערכה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.
לא מדובר באוסף של עדויות או בספר זיכרונות. המרואיינים גם אינם מושא למחקר אקדמי. מסע הוא ספר של תיעוד יצירתי המעלה על הבמה דמויות שונות ומגוונות אשר נבחרו בקפידה על-ידי המחברת. כמו צלמת המתעדת את המציאות מבעד לעדשת המצלמה, שושנה צינגל "צילמה", לדבריה, בעזרת מילים, את עולמם הפנימי של המרואיינים ומביאה לקהל הקוראים מציאות אמיתית שעברה דרך הפריזמה שלה.
מסע מביא בלשון דיבור חיה וידויים אישיים וקולות אותנטיים ומגוונים. המרואיינים באים מרקע חברתי, השכלה, גיל, מין, דת, עדה, ארצות מוצא, מצב משפחתי, מקצוע ומקום מגורים שונים. חלק מהראיונות נוגעים בתת-מודע ובחלומות, ויש בהם אפילו משהו מן האלמנט המיסטי.
מסע מציג פלורליזם של דעות ומגוון השפעות של השואה על בני הדור השני והשלישי. נמתחת בו ביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית, כגון: זילות החיים, היעדר חמלה, אלימות ואטימות. וכן מובעים חשש מהדרדרות מוסרית וכמיהה לעולם מוסרי יותר.
מסע לא נכתב רק כדי לזכור. מטרתו לזכור כדי שנהפוך לבני אדם טובים יותר, לחברה טובה יותר, ושהעולם שאנו חיים בו יהיה טוב יותר. לזכור כדי להחזיר את החמלה והאנושיות החסרות כל כך אל חיינו.
בין המרואיינים בספר הדס קלדרון (שחקנית תיאטרון בית לסין, טלוויזיה וקולנוע) - נכדתו של המשורר אברהם סוצקובר, זוכה פרס ישראל ואחד מגדולי המשוררים והיוצרים ביידיש; המשוררים: רבקה מרים, עודד פלד וטניה הדר, עליהם נכתב בעיתון הארץ באותם ימים: "כמה מהראיונות מרתקים כפרקי-סיפורים בדיוניים, כגון וידוייהם של המשוררים רבקה מרים, עודד פלד וטניה הדר, המוצאים כולם כאחד את עקבות השואה בדחף ליצירתם ובנושאי כתיבתם." אחד הראיונות שרגשו את שושנה במיוחד היה הראיון עם בנה, יובל, שסבתו נפתחה אליו יותר מאשר אליה, בתה.
שושנה צינגל היא בת של ניצולי שואה. עסקה בכתיבה עיתונאית, בתרגום ובהוראה. מוסמכת האוניברסיטה העברית במדעי הרוח. ספרה הראשון ״מסע אל תוך עצמנו; בני ניצולי השואה מדברים״ יצא לאור ב־1985 והיה הספר התיעודי הראשון על הדור השני לשואה שיצא לאור בישראל. בין הספרים שתרגמה: ״יציאת מצרים כמהפכה״ מאת מיכאל וולצר, ״אמנות הסיפור במקרא״ מאת אורי אלטר, ״בעלנות או מימוש עצמי?״ מאת אריך פרום.
|
|
|
מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים. מאת: שושנה צינגל, הוצאת אסטרולוג.
288 עמודים, 98 שקל.
|
|
| תאריך:
|
15/08/2017
|
|
|
עודכן:
|
15/08/2017
|
|
ציפי לוין
|
|
|
אכן, ישנה קדושה שאינה מן המחשבה, ולא מהרגשה מוחִית שמונחֵית על-ידי המחשבה  היא בלתי ניתנת לזיהוי על-ידי המחשבה וכן אינה ניתנת לשימושה המחשבה לא יכולה לנסח אותה אבל קיימת קדושה, לא נגועה על-ידי כל סמל או מילה היא בלתי ניתנת לתקשור, היא עובדה קרישנמורטי
|
|
|
|
|
ניתן לתאר שעולם זה שמחוץ לנו ומסביבנו ייתפס כפי שתופסים שעון בהשוואה בין האורגניזם האנושי לשעון נעשה שימוש לעתים קרובות, אך אלה הנוקטים אותה שוכחים לעתים קרובות את הנקודה החשובה ביותר
|
|
|
|
|
הפרק הזה נפתח באמירה כוללנית שמחייבת התייחסות: "על-פי הימין, נסיגה מיהודה ושומרון ... היא גם מעשה של פשיטת רגל יהודית"! זאת עמדה מוצהרת רק של החלק הדתי הלאומי של הימין! הימין החילוני והימין החרדי אינם סוברים כך. ומוסיף גודמן: על-פי השמאל, הנוכחות בשטחים... מהווה גם פשיטת רגל מוסרית". וגם זאת אמירה לא מדויקת, השמאל מכוון לא לעצם הנוכחות בשטחים, אלא לתוצאות שנגרמות בהכרח מהפעולות הנדרשות להשארות בשטחים! וזה הבדל משמעותי בין המניע האידיאולוגי של הימין הדתי לאומי, לבין המסקנה פרגמטית ולא עקרונית! שמניעה את עמדת השמאל.
|
|
|
|
|
ט"ו באב הגיע ואני שוב לבד....
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
