לפני מספר ימים ביום ד' 9.8.17, קיים הליכוד בגני התערוכה בתל אביב, כנס שנועד לאפשר לחברי מזכירות הליכוד ולפעילים "מן השורה", להביע הזדהות עם רה"מ, נוכח ריבוי הידיעות על בדיקות או חקירות הנערכות נגדו ונגד רעייתו.
התקשורת, הגדירה, כמי שכפאה שד, כנס זה כהצלחה. המארגנים ציפו לאלפיים איש, כפי קיבולת האולם, אבל הגיעו שלושת אלפים. עוד רבים צבאו מחוץ לאולם. האווירה הייתה מחושמלת. האהדה לנתניהו נישאה באוויר.
עיתונאים רבים נכחו במקום. הטקסטים בהם השתמשו לכיסוי האירוע היה דומה, כמעט מפי כולם, אלא שנתון אחד, דומיננטי, שהייתה לו נוכחות רבה בשטח, נשמט באורח פלא מדיווחיהם: הכעס. כן. הוא נכח באולם. ולא חברים, הוא לא היה חבוי. לא ניתן היה שלא לזהות אותו, ולא ניתן היה שלא למשש אותו. ולא ניתן היה לטאטא אותו אל מתחת לשטיח. הוא היה באוויר, עוד לפני שרה"מ נשא את דברו. גם ניתן לו ביטוי על-ידי המשתתפים הרבים ששוחחו עם העיתונאים. וכן, גם על-ידי רה"מ. גם הוא היה בין הכועסים. בצדק.
יש הרבה ביטויים לכעס זה, הגם שהמדווחים הרבים הקפידו שהוא לא יבוטא בדיווחיהם אל תוך הפריים. במכוון. האחד כמובן התבטאויות של המשתתפים בכנס, שלא חסכו ביקורתם מהתקשורת, המעוותת לטענתם את המציאות, בכל הקשור לנתניהו ולממשלתו.
התקשורת לא אהבה את העובדה שהציבור שהגיע לכנס, וגם נתניהו עצמו, נתנו ביטוי לכעסם עליה. הכתבים הרבים שהיו באולם, השמיטו כאמור עובדה זו מדיווחיהם, בשיטתיות. לאחר מכן השלימו העורכים את מלאכתם של קודמיהם. והחומר הזה, הכעס הזה, נשאר, כפי שהיה קרוי בעבר: "זרוק על רצפת חדר העריכה".
יש מדד חשוב מאד, המבטא כעס זה. לא ניתן לחמוק או להתעלם ממנו: הרייטינג. כן. מדד חשוב זה, צולל מטה מטה (ובמידה מסוימת גם של הפרינט), אבל לדיוננו עכשיו, נתרכז בזה של האלקטרונית.
ובכן יום הששי שלאחר הכנס, היה ליל הסכינים הארוכות: עם ישראל אמור היה לשבת סביב מדורת השבט, הלא כן? כך לפחות טוחנים לנו, למוחנו, ולמפרסמים, שנים ארוכות... ובכן הסכיתו נא: מוצאי שבת: אולפן ששי (ערוץ22): 10.2%,
ערוץ 10 (
אילה חסון), 5.6%, ואחרון חביב, 'כאן' - 3.4%, חברים יקרים בתקשורת, לאן תוליכו את חרפתכם? ומתי, מתי יגיע עת חשבון הנפש?
החופש לכעוס
וכאן אני מגיע אל כותרת מאמרי: זכות הכעס וזכות הצעקה. את הביטוי 'זכות הצעקה' טבע, יוסף חיים ברנר, סופר ומנהיג ביישוב היהודי בארץ ישראל, בדיוני ועידת הייסוד של ההסתדרות הכללית, בבניין הטכניון בחיפה, בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920).
הביטוי הפך למטבע לשון מקובל בשפה העברית. הוא מבטא את המחאה, את הרצון ל
חופש הביטוי, את חופש המחשבה, וכן, חברים, את הזכות ואת החופש לכעס! את ההתנגדות לקולקטיביזם הרעיוני שאתם בתקשורת ובשמאל ניסו אז, בוועידה ההיא, ומנסים גם היום, להכתיב לנו, ולהשליט עלינו, על הציבור בישראל.
זכות הכעס היא תואמתה הזהה של זכות הצעקה. אותה בדיוק זכות שהתקשורת מנסה להחניק בדיווחיה שוב ושוב. ואני אומר: זכות הכעס וזכות הצעקה לא רק שהם תאומים זהים. אלא שהביטוי המשותף הזה הוא היה אחד המאפיינים של הכנס האמור של הליכוד. הוא אחד המאפיינים של האווירה הכללית שנוצרה כלפי התקשורת, שבינתיים טומנת את ראשה עמוק בחול. לא שומעת, לא רואה, לא מגיבה.
במיוחד אין התקשורת רואה את הצונאמי המתרגש עליה, בדמותה של התקשורת החברתית, בדמותה של התקשורת האינטרנטית, המתעצמת מיום ליום. אני ממליץ לכל התוהה לנוכח התופעה, לבדוק את העלייה הדרמתית ברייטינג של תקשורת זו, וגם את העלייה בכמות ובהיקף הפרסום, שעלייה זו מביאה בעקבותיה.
ובשיא ההתעלמות מן המציאות, בשיא של עיוות המציאות, בשיא האירוניה, מאשימים את... רה"מ דווקא, בהסתה כלפי התקשורת... אני ממליץ מאוד לכל נושאי התפקידים במוסדות התקשורת השונים, ובראש ובראשונה לנשיאת
מועצת העיתונות,
דליה דורנר, כבודה, להקיץ מתרדמת המרמיטה שלהם, לקפל שרווליהם, ולפעול כדי שהתקשורת, אכן תמלא את תפקידה כראוי. שאם לא כן, תבוא מחר התקשורת החברתית והתקשורת האינטרנטית, ותטיל על מוסדותיהם את רגבי עפרם האחרונים...
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
