עניינה הפנימי של ישראל האותנטית

כמובן שמיכאל סיגנר, ראש עיריית שרלוטסוויל בווירגיניה הוא יהודי. זה עניין פנימי. בהנהלת העיר שדנה בהצעה להסיר את פסלו של הגנרל Robert E. Lee המצביא המהולל של כוחות הקונפדרציה שהגנה על הבכורה של האיש הלבן באמריקה ועל זכותו להיות בעלים לעבדים שנחשבו לא יותר מאשר בהמות עבודה. הוא הצביע נגד. אבל זה עניין פנימי. הוא הובס. הנהלת העיר ברוב של שניים מול שלושה החליטה כי בעידן בו שבים קיצונים למיניהם להניף את דגל הקונפדרציה כדגל העליונות הלבנה, לא טוב להשאיר בשרלוטסויל אנדרטאות שהיו עד הנה ברונזה של היסטוריה, והפכו לפתע מתכת לוהטת של הסתה.

סיגנר נשאר ליברל, וחשב להפך - הפסל צריך להישאר כדי לומר ברבים כי הקונפדרציה הובסה ואמריקה יראת האלוהים ניצחה. אבל זה עניין פנימי. הניאו נאצים תקפו אותו גם על ההגנה שהוא הגן על הפסל וגם על ההחלטה להסיר אותו. הם לא הפרידו. הוא יהודי. זה עניין פנימי, עניין לוהט היום. סבו של מיכאל סיגנר, לחם בגרמניה במלחמת העולם השנייה במשטר שראה ביהודים תת-אדם. בשעה שהנכד נבהל לראות את ההתפרעות הבוטה הולכת בעירו במצעד של מועל יד, וקללות, ודגלי סווסטיקה, וקפושונים של הק.ק.ק, אמר לליבו כי טוב שסבו אינו יכול לראות מה מתרחש בעירו של נכדו כמעט מאה שנה אחר תהלוכות דומות במינכן ובנירנברג, ואם הוא רואה - אין הוא רואה אלא מגן העדן ושם הוא יושב ובוכה. אבל זה עניין פנימי.

מיכאל סינגר, משפטן, מורה הוראה באוניברסיטה, יועץ דמוקרטי, ציוני בלב ונפש, נולד בארצות הברית לאביו ולאמו שנולדו בארצות הברית אף הם, והוא רואה עצמו אזרח ארצות הברית ככל אזרחי ארצות הברית, שמע בהמון צעקות שאמרו ליהודים להסתלק לישראל וקיבל דואר אלקטרוני שדרש ממנו לשחרר את אמריקה מנוכחותו המזהמת ולהעתיק עצמו לארץ היהודים, והוא נחרד. זה כמובן עניין פרטי. הראו לו כתבות שבאו מישראל בה אמרו פרשנים כי אם יהודי שרלוטסוויל אינם רוצים לשמוע קריאות אנטישמיות, יעלו לישראל בה לא ישמעו כהנה. הוא פחד להבין לליבם של אחיו הפטריוטים בישראל, אבל זה זה עניינו, בוודאי עניין פנימי.

כמובן שטראמפ הוא עניינה הפנימי של ארצות הברית. הוא נבחר על-יד הבוחרים וכל המערער על כך חוטא בהתערבות ולו במחשבה בעניין פנימי. תיעוב שמתעב האיש כל מה שמריח מליברליות, מערכי יסוד הומניטריים, מזכויות אדם אוניברסליות הוא תיעוב שלו, עניין פנימי בהחלט. הוא גם נשיא שרלוטסויל, וההשתוללות של האולטרה-ימין הגזעני האנטישמי בעליל, ועל כן צירף את המגנים על ערכי היסוד של האומה האמריקנית למגונים, ועשה מהם 'כל הצדדים' אשמים שווה בשווה. סימטריה. פנימית, מוסרית, לעילא. הוא נשיא. זה עניינו הפנימי. הוא לא ירד מן הבמה והלך אל תוך ההמון לזעוק 'קודם כל אתם לא תהיו אנטישמים במדינה שבחרה בי לנשיאות'! זה היה יותר מדי אימפולסיבי גם לגדול האימפולסיבים על כס נשיאות. מה פתאום. הוא נשאר על הדוכן, תוקף את העיתונאים שהעזו לראות בשרלוטסויל עניין שחדל להיות פנימי ושיחרר אמרות כנף מצוייצות בשנאה אותה גינה כביכול, והזהיר את כל העולם כולו כי שרלוטסויל זה עניין פנימי.

עד כאן הכל מובן. עד כאן הכל צפוי. עד כאן, מה לעשות, עניין פנימי של היום. כך הוא נראה וכך הוא נשמע.

אבל מכאן והלאה לא! כששר בישראל העומדת על חקיקת יסוד האומרת כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אומר כי דגלי צלב הקרס באמריקה הם עניין פנימי היא לפתע אומרת כי טראמפ הוא יותר עניינה הפנימי של ישראל מאשר מיכאל סיגנר ויהודי ארצות הברית כולם! זה פשוט לא הולך! זה מגדולי הדיסוננסים שנשמעו על-ידי שר בישראל מעודה.

חזור בך השר. אתה כבר לא עניינך הפנימי שלך. אתה כבר ענייני הפרטי שלי, של כל יהודי ישראל, של כל יהודי בעולם. של מהותה של ישראל. חזור בך. אמור כי לא הובנת. אמור כי לא היטבנו לשמוע. אמור כי הוציאו אותך מהקשרך. אמור משהו. אל תשאיר רגע בישראל שמעולם עד הנה לא ראתה בגורלו של יהודי בעולם עניינה הפרטי של ממשלה שרדפה אותו או דיכאה אותו או מנעה את זכות עלייתו ארצה. מה פתאום אמרת מה שישראל השביעה עצמה מעצם מהותה לא להעלות לא על דל שפתיה ולא על ספי מחשבותיה.

מה במאוד ביישתנו. חזור בך.