הצרפתים מנסים להתרגל למציאות של איומי טרור תמידיים, כמותם לא ידעו מאז ימי המאבק על אלג'יריה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. באיזשהו מקום, ישראלי מקבל רגש מסוים של עליונות: הצרפתים נמצאים עכשיו היכן שאנחנו היינו לפני 40 שנה, גם מבחינת המודעות וגם מבחינת התגובה.

עדיין אין שומר בכניסה לכל קניון, אבל יש לפחות ניסיון להפגין סוג של נוכחות – אם כי כזו שלא תרתיע מחבלים נחושים ובוודאי שלא מחבלים מתאבדים. יתרה מזאת: הצרפתים עוד לא הבינו, שיותר מדי בדיקות שנמשכות יותר מדי זמן, הן יעד מפתה מאין כמותו למחבלים. התורים המשתרכים בכניסה לאתרי התיירות המרכזיים – במיוחד למגדל אייפל, למוזאון הלובר ולקתדרלת נוטרה דאם – יכולים להפוך בקלות למרחץ דמים באמצעים פשוטים ביותר כמו רימון יד או בקבוק מולוטוב.

אצלנו יודעים להחליט מתי לבדוק כל אחד ומתי לא, ויש אבטחה היקפית שנועדה לצמצם את הסיכון של פגיעה ממרחק. הצרפתים, לעומת זאת, אפילו עוד לא החליטו האם לבדוק רק תיקים או רק את הגוף או את שניהם, והאם להשתמש במגנומטרים או בגלאי מתכות ידניים או להסתפק במבט חטוף.

ועוד נקודה משמעותית: חלק משמעותי ממשימות האבטחה מוטלות על חיילים במדי קרב. במדינה דמוקרטית, מאוד לא רצוי שחיילים חמושים יסתובבו ברחובות. לכן ביטחון הפנים מסור בידי המשטרה. לצרפתים יש עבר לא נעים של דיקטטורה ושלטון סמכותני, והם כנראה לא מבינים את ההיבט החשוב הזה.

ייתכן שההתמקדות בביטחון גורמת למשטרת פריז לאבד חלק מיכולתה לעסוק בשיטור – כפי שקרה אצלנו. הרגשתי את זה על בשרי בשעות הביקור האחרונות, בדרך לשדה התעופה, בדמותה של תופעה שדומה שלחלוטין אינה קיימת בישראל: כייסים.

אזהרות מפני כייסים מופיעות באתרים רבים, וטוב שכך. ייתכן מאוד שבלעדיהן הייתי מופתע עוד יותר ומשלם מחיר על כך. זה קרה כאשר יצאנו מתחנת המטרו La Chapelle. צעיר ניגש לחבק אותי כאילו אני קרוב משפחה אבוד. כאשר הדפתי אותו, הוא הצביע אחורה לעבר אייל בן ה-13. כאשר הסתובבתי לראות שבני בסדר, ניסה כייס שני להוציא מכיס החולצה שלי את הפלאפון. חבטתי בידו והוא ויתר. והקטע הכי מדהים: במקום לברוח, הם נשארו לעמוד שם והתווכחו בקולי קולות מי אשם בכישלון המחפיר. שוטר, לא צריך לומר, לא היה בטווח ראייה.

עוד משהו על רכבות בפריז, ובעצם באירופה כולה. איכשהו, האירופים מסתדרים בלי שיגידו להם בכל רגע מהי התחנה הבאה וכיצד יורדים מהרכבת ולא לשכוח חפצים ולאן הרכבת הזאת איננה מגיעה. ההכרזה על התחנות במטרו היא מינימליסטית: שם התחנה הבאה בטון עולה כמה שניות לפני ההגעה אליה ובטון יורד עם העצירה. פה ושם, בעיקר בתחנות גדולות שהדבר נחוץ בהן, הכרוז מזהיר מפני הפער בין הרכבת לרציף.

ברכבת הפרברית RER, שהיא למעשה בין-עירונית מבחינת אופיה והמרחקים שהיא גומאת, כל שנאמר הוא שמה של התחנה הבאה. רק לפני התחנות העיקריות – נמל התעופה דה-גול ו-Gare du Nord בפריז – הנוסעים מתבקשים בכמה שפות שלא לשכוח את חפציהם. שלא לדבר על כך, שבתחנות אין כריזה, למרות – ואולי בגלל – שיש בהן מאות רכבות ביום. הכל יודעים להסתכל על הלוחות האלקטרוניים הגדולים והברורים. הנה משהו שכן הייתי מאמץ בחום אצלנו.

אן הידלגו היא האישה הראשונה העומדת בראש עיריית פריז, ואחת המשימות שנטלה על עצמה הייתה לסלק את חסרי הבית מאתרי התיירות המרכזיים. היא הצליחה: לא תראו אותם בשאנז אליזה, ליד מגדל אייפל או בדרך לנוטרה דאם. אבל מובן, שזה שמסלקים אותם מהרחובות הראשיים, לא פותר את הבעיה. זה לכל היותר נותן הקלה אסתטית נקודתית ומעביר את הבעיה למקומות אחרים.

ואכן, ברחובות מרכזיים אחרים אפשר לראות אותם – לפעמים משפחות שלמות. זה נכון בשדרות האוסמן, ליד בתי הכלבו המפוארים ובראשם גאלרי ל'פאייט. זה נכון בשדרות קלישי, בדרך לאיזורי הבידור של מונטמארט וכנסיית סאקרה-קר. ומן הסתם זה נכון בעוד רחובות שלא הגענו אליהם. אני לא זוכר מתי ראיתי חסרי בית אצלנו, ודאי לא במספרים כאלו ובנוכחות כזו. נקודה למחשבה למי שמקנא באירופים ובטוח שאצלם הרבה יותר טוב מאשר בישראל.

אין כמו נסיעה לחו"ל כדי להבין כמה טוב וקל להיות יהודי בישראל, ודאי יהודי שומר מצוות. בארץ לא צריך לשבור את הראש מה מותר ומה אסור לאכול; ברשתות השיווק הגדולות הכל כשר, וביישובים היהודיים קל מאוד למצוא מגוון עצום של בתי קפה ומסעדות כשרים. שלא לדבר על כך שבפריז, כמו בכל מקום באירופה, האוכל הכשר יקר במיוחד; עניין פשוט של היצע וביקוש, וגם תוצאה של ייבוא מוצרים לא מעטים מישראל.

בערב האחרון של הטיול הלכנו לאכול ב"מָארֶה", הרובע היהודי העתיק של פריז. כאשר יצאנו מן הרכבת התחתית, שמתי לב למצלמות אבטחה המותקנות בחזיתו של בניין רגיל לגמרי, והגעתי למסקנה המוצדקת שזהו מוסד יהודי – ומולו מצאנו מסעדה חביבה. במוזאון השואה של פריז תמיד היו אמצעי אבטחה מוגברים – כניסה כפולה כמו בחנות יהלומים – והם לא השתנו מאז הפעם האחרונה בה ביקרתי בו. בפעם הקודמת שלי בפריז, לפני שנתיים, הייתי עד לאבטחה הכבדה בבית הכנסת הגדול בעיר. אצלנו, עם כל איומי הטרור, עדיין כל אחד יכול להיכנס בחופשיות לכל בית כנסת – וטוב שכך. תאמינו או לא: גם מבחינה זו, מצבו של יהודי טוב בישראל יותר מאשר בכל מקום בעולם.

הגלידה הטובה ביותר בפריז, אומרים יודעי דבר, נמצאת הרחק ממרכז העיר, באי הקטנטן סט. לואי שמדרום לאי עליו שוכנת הנוטרה דאם. זוהי גלידריית Berthillon, הפועלת מזה כיובל ומציעה לא פחות מ-60 טעמים שמחציתם משתנים לפי העונה. קל למצוא אותה, לפי התור התמידי המשתרך ממנה אל הרחוב לידה – תור שמתקדם במהירות, ובהחלט מצדיק את ההמתנה.

אייל ציפה בכליון עיניים לגלידה הזאת, ואני מודה שגם אני. למרות שמזג האוויר היה חורפי למדי, גלידה טובה היא תמיד מעדן. אבל היה משהו חשוד כאשר התקרבנו לגלידרייה: התור המפורסם נעלם. בשבוע הראשון של אוגוסט, זה לא משום שאין לקוחות. ואכן, החששות התממשו: הגלידרייה נסגרה לשיפוצים למשך החודש. הבנתם את הראש? באוגוסט, שיא עונת התיירות ושיא עונת החום (גם אם מדי פעם יורד גשם). זה בחיים לא היה קורה למוכר ארטיקים בחוף ימה של תל אביב.