בימים אלה מדברים על חגיגות ה-70 למדינת ישראל. אפשר לומר שזה קורה סופסוף כי אירוע מסדר גודל כזה לא מתחילים לתכנן פחות משנה לפני תאריך היעד. וכמקובל אצלנו ההכנות ילוו בכיפופי ידיים. הסימן הראשון הם הוויכוחים על התכנים והתקציבים, למה וכמה צריך, מי יפקח. למעשה אלה מאבקי אגו - מי יעשה מה, על מי יהיה רשום ביצועם, ומי יקבל את הקרדיטים הנכונים. כך היה וכך הווה: כל חגיגה והשר שלה, כל אירוע והוועדות שלו.
עד כאן הקדימון. אלא שחגיגות ה-70 לא היו באות כלל לעולם אילולא שלושה אירועים שהם היסודות לתקומתה של מדינת ישראל ועצם הצורך לכתוב עליהם היום הוא מוזר: הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, החלטת האו"ם על הקמת המדינה והצהרת בלפור. שלשת האירועים הללו התרחשו בתאריכים עגולים המתכנסים לשנה הנוכחית, 2017: הקונגרס הציוני התכנס לפני 120 שנים; הצהרת בלפור ניתנה לפני 100 שנים; החלטת האו"ם על חלוקת הארץ התקבלה לפני 70 שנים. יובל שנים למלחמת ששת הימים היה גם הוא תאריך היסטורי אבל הוא כבר חלף. שלושת התאריכים הם לפנינו. בירושלים יושבת ה
ממשלה הלאומית ביותר בעידן הנוכחי שבכל הזדמנות לא שוכחת להזכיר לנו ולעולם כי היא נושאת בגאון את הדגל הלאומי ואת האינטרסים היהודים באשר הם גם אם במעשי היומיום זה לא תמיד עומד במבחן. למשל, בתגובתה הרופסת האחרונה להפגנות הניאו-נאציות בארה"ב.
מצופה היה מממשלה כזו להכריז על 2017 כשנת התחייה הלאומית של עם ישראל. קשה להבין כיצד הזדמנות זו חמקה מידיה וכך גם מהתודעה הציבורית. איך שנה כזו לא זכתה להכרה ממלכתית!? תוכנית באזל, שקבעה שמטרת התנועה הציונית היא להקים בית מולדת לעם היהודי בא"י, התקבלה בקונגרס הראשון שהתכנס בימים 31-29 באוגוסט 1897. כן, בעוד ימים מספר לפני 120 שנים. ובירושלים יוק. איש לא ראה ואיש לא השמיע קול. ההסתדרות הציונית לא מציינת את התאריך הזה וגם הממשלה שכחה מכך.
בנימין נתניהו, הראש של הממשלה הזו, איך זה קרה לך? אומנם בעבר התפרסמו רעיונות שונים ומשונים כמו הרעיון שתשחזר את הפוזה המפורסמת של הרצל על המרפסת בבאזל ועוד רעיונות מסוג של יחסי ציבור שכנראה התמסמסו בעודם באיבם. יש להניח כי גם שני האירועים האחרים שקרו בחודש נובמבר לא יזכו לעדנה מחודשת למרות שהם העוגנים המוצקים המצדיקים בעיני העולם את ישיבתנו בארץ הזו.
יגאל אלון, מפקד צבאי ושר בישראל, קבע כי עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. במיוחד כאשר זה נוגע בדור הצעיר. מרבים להלין על מערכת החינוך שלא השכילה לאורך כל שנותיה להטמיע את הערכים הבסיסיים של הציונות והמדינה. מדי פעם מתפרסם סקר המלמד כי רבים מבני הנוער מתקשים להשיב מי היה בן-גוריון, ודאי מי היה אותו יגאל אלון, מה קרה בב' בנובמבר וכ"ט בנובמבר, מה זה מבצע סיני, ששת הימים ועוד כהנה וכהנה הרבה. שמות הרחובות על שם אישי העם והמדינה הן לא יותר מאותיות מתות. בעידן הסמארטפונים והטבלטים אלה לא מעניינים. והאמת, למה שזה יעניין את בני העשרה אם זה לא מעניין את הממשלה.
ואולם, אולי אפשר להציל עדיין את הנושא הזה לפני שישקע בתהומות הנשייה: בסוף השבוע הבא נפתחת שנת הלימודים החדשה. הנה כפפה המושלכת בכוונו של שר החינוך
נפתלי בנט: תנחה את המערכת לכלול את שלושת האירועים הנזכרים כאן בשיעורים הרלוונטיים גם אם המערכת כבר סגורה וסדורה ובהנחה, כמובן, כי הם לא שם. זה יהיה פספוס גדול אם זה לא ייעשה. אם כן, אולי בעקבות כך הנושא יצוף גם מעל פני הקצף של ענייני דיומא הבוערים ויזכיר לכולנו את היסודות של חיינו כאן.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
