"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם - חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: מיכה בר-עם ורעייתו אורנה,
אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של פרופ' מל רוזנברג.
כל צילום מקבע נראטיב בתודעה הציבורית
כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000,
מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד-משמעית על
הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.
מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם
עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה
לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה,
לא הסכמתי להיות צלם חצר".
רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על-ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה
דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.
עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו-יורק טיימס, הוא תיעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב
הארץ): "... אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. ... בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמיםהמעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני.
זה סוג של אנומליה".
פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "
אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".
והאישה שאיתו: אורנה בר-עם. על-פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.
"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.
מדברי אורנה בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל: "אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה".
מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.
אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".
רגעים היסטוריים
אי-אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:
אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של
המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על-ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "
מי חשף את פרשת קו 300?").
מעניינת הטענה של ליבק ב-2015, במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז... בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים". ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על-ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.
הצלם
אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע
לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.
הצלם
משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון". הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע ל
קוריאה הצפונית. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מראדונה במשחק בינלאומי ב-1986. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").
התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והוותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.
קישורים:
מיכה ואורנה בר-עם מי חשף את פרשת קו 300
משה שי: "בזכות אלפית השנייה" פרופ' מל רוזנברג
ראיון עם דליה קרפל
