לעיתים אנו רוצים לקבל החלטות "על-יד" החוק, ולא על-פי החוק, ומקרה פ"ת מצביע לכאורה על מצב כזה.
החלטות "על-יד" החוק
שופטי בית המשפט העליון קובעים בהחלטה הזמנית שקיבלו היום, קביעות שונות לגבי כמות המפגינים בכיכר גורן בפ"ת, ומתירים רק כ-25% מהכמות השבועית דהיום, מגבילים את הכמות וההספק של אמצעי ההגברה, מחייבים סדרנים מקרב המפגינים אשר יהיו באחריות המארגנים, אוסרים ירידה לכביש, מגבילים את שעת ההתחלה.
אבל לו רצתה המשטרה להגביל מגבלות מהסוג הזה, היא לא הייתה מוסמכת כלל לטעמי, כי כל עוד אין הכרה בזכות המשטרה לדרוש מהמארגנים קבלת רישיון, אין לה לדעתי כל מקור של סמכות להטיל מגבלות, ואין לה אף סמכות לפקח על מילוי הדרישות ולאכוף אותן, וכאשר מצד המפגינים אין הנהגה ברורה ופורמלית ואין די רגישות למצוקות של המשטרה, אין כל אפשרות להגיע לעמק השווה.
מקור הסמכות וחובת הרישיון חד הם
ומיהם בכלל המארגנים אם אין חובת רישיון? כי הרי חלק מאותו "טקס" של קבלת רישיון הוא קבלת אחריות של מקבלי הרישיון כמארגנים. הספקתי אף לקרוא באיזה ציוץ מבית המשפט שבית המשפט עצמו טען בדיון שמדובר בהפגנה עממית ללא מנהיגים, אז מי יהיה אחראי על מינוי הסדרנים, מי מקרב בכירי המפגינים יקרא למפגינים שלא להגיע לכיכר כי כבר בשבוע שעבר היו שם 2,000 איש, מי יהיה אחראי על כך שאנשים לא ירדו לכבישים, הרי אין כל ציפייה שהמשטרה תצמיד שוטר לכל מפגין, ואפילו לא לשניים.
מי יבקר את כמות אמצעי ההגברה? האם השוטרים יפקחו עליהם באמצעות התראות, ואחרי כן מעצרים? ואיך יווסתו כמויות המפגינים אם המארגנים הבלתי פורמליים ימשיכו לקרוא למפגינים לבוא על-אף הידיעה הברור שהכמות היא מעל ומעבר למותר?
גם אני הייתי שם
הייתי פעם שם, הייתי פעם גורם מרכזי בצומת קבלת ההחלטות של "התקוממות עממית" נגד ראש עירייה, נגד ראש עיריית הרצליה,
אלי לנדאו.
ההתקוממות הייתה עקב חוסר איזון קיצוני בחלוקת התקציב העירוני, ובחלק היחסי הנמוך של החינוך בתקציב. היינו שם חילוניים, דתיים וחרדים, ימניים ושמאליים, מפאיניקי"ם וליכודניקים ומי לא, בהמונינו היינו שם. למעלה ממאה מיליון שקל הוזרמו לחינוך העירוני עקב המחאה הזו, מערכת החינוך עברה מהפך מן הקצה אל הקצה, לדעתי המחאה הזו גם חיסלה ובצדק את הקריירה הפוליטית של אלי לנדאו, וזאת על-אף מהלכיו בשלטון, לפחות
אריאל שרון שהיה אז מחוץ למעגל הפוליטי, ונשיא המדינה דאז
עזר ויצמן.
האיזון וההסכמות עם המשטרה הם כלל ברזל
השתמשנו בתקשורת, עשינו גם פרובוקציות, לטעמי במידה ובטעם, הפגנו לאורך תקופה מאוד ארוכה, שבוע אחרי שבוע, מול ביתו הפרטי של ראש העירייה, השבתנו כליל את מערכת החינוך לימים ארוכים, עם הרבה סבלנות, בהדרגה, בטעם טוב ועם גבולות ברורים, ותחת שני כללי ברזל:
1. המטרה היא חינוך רק חינוך, וחינוך לכל הזרמים.
2. שומרים עם המשטרה על כללים מאוד קורקטיים של שיתוף פעולה, על-אף ניגוד לכאורה בחלק מהאינטרסים.
גם אז היו בקרבנו מארגנים מובילים שטענו שאלי לנדאו מקושר, ומפקד המחוז אורב לנו מעבר לכל פינה, וחובה להתכסח עם המשטרה, על-מנת לתפוס כותרות, ושעל כל שגיאה שלנו יהיו מעצרים, וכדאי שיהיו מעצרים כי כך נגיע לתודעת הציבור, אבל לא נכנענו לקולות האלה שבקעו מהבטן. כי הראש אמר, אמר שאם נקצר את הדרך נגיע מהר, אבל לגהנום.
שנה ועוד שנה ועוד שנה עם הרבה סבלנות, אנו ננצח, וניצחנו, ובגדול לא פחות מחמש שנים, אך ניצחנו.
אין ספק שהמשטרה מושפעת מלחצים פוליטיים
לחשוב שמשטרה, כל משטרה, איננה מושפעת מלחצים פוליטיים זו שטות מוחלטת, גם משטרה של מלאכים מושפעת מלחצים פוליטיים, בין אם הם קיימים ובין אם היא מדמיינת את קיומם, אך לחשוב שמשטרה מושפעת רק מלחצים פוליטיים גם זו שטות גמורה.
המצב הטוב ביותר הוא מצב שהשוטר ומפקדיו רואים מסביבם קבוצה נחושה של אנשים, ההופכים בפועל את נוכחות המשטרה במקום למיותרת, כי כל חמישי מהם נושא על זרועו את השלט "סדרן", שכל קבוצת המפגינים, עטופה בשלט חוצות גמיש וענק ענק ענק בגובה הברכיים, עם מסרים הקשורים בהפגנה, שמימנו המפגינים מכיסם, ומונע מציבור המפגינים כל אפשרות של ירידה לכביש, שאין כל שימוש מכל סוג שהוא באמצעי הגברה, משום שהדבר אסור בחוק העזר העירוני ומשום שאמצעי הגברה מקוממים את השכנים שלא לשום צורך, ששבוע לפני כל אסיפה מגיעים נציגי המארגנים למשטרה, ומקיימים דיון על לקחי השבוע שעבר על-מנת להבטיח ששערה לא תיפול מראשו של אדם, שהמארגנים דואגים לוויסות של כמויות האנשים הן על-מנת לשמר את הכוח והן על-מנת שלא לפגוע יתר על המידה בשכונת מגורים שלווה, ובל נשכח שאמצעי הקשר במאה הקודמת היו הרבה יותר קשים, והכל בהסכמה עם המשטרה ולתועלת מטרות ההפגנה והמחאה.
למפגיני פ"ת אצה הדרך, ולכן סיכויי הכישלון שלהם מאוד גדולים
ואילו אצל מפגיני פ"ת והסביבה נראית תמונה לגמרי אחרת, נראה כאילו הפרובוקציה היא בעדיפות הראשונה ולא העשירית, נראה כאילו הרעש והפרסום הוא הדבר הכי חשוב, כאילו הם חייבים להשיג הכל מהרגע להרגע, הם רק שוכחים שבדרך כלל החיפזון הוא מן השטן, החיפזון פוגע בלב המטרות של ההפגנה והמפגינים, החיפזון מעוור את עיני המפגינים, וכאשר הם מתעוררים ל"אביב" הם פתאום שמים לב שבמו ידיהם הם הביאו על עצמם את "אינעל אבי אבי אביו".
גם אצל המפגינים יש ודאי שיקולים שונים
לאב הבא עם ביתו הקטנה להפגנה כאשר היא יושבת על כתפיו והם קוראים בצוותא ובחן מסר כלשהו, אין מטרות זרות, הם באים להפגין נטו למטרה כלשהי, אבל לדמות פוליטית, אשר פרסמה בעבר את עובדת הייתה מעורבת עד הצוואר בתהליכים הקשורים לשחיתות שלטונית, אין כל ספק יש מגוון של מטרות ומגוון של שיקולים.
וכשם שכזה גורם מפיץ בציבור את הרושם שהמשטרה פועלת רק משיקולים זרים או בעיקר משיקולים זרים, ודאי שלא ניתן לדחות על הסף את האפשרות שהוא פועל בעיקר משיקולים זרים, והוא הנהג של הקטר הזה, וכאשר הנהג של הקטר עלול להיות קורבנם של שיקולים זרים, רצוי מאוד לנסוע ברכבת אחרת. כל אדם ששכל בראשו היה נוסע ברכבת אחרת.
דפני ליף אמרה את הדברים האלה בבהירות מלאה, בפ"ת, על בימת ההפגנה, כנראה שהקשבה מרובה לא הייתה שם, וחבל.
