מי אחראי למיקומה של דימונה

אליעזר ברוצקוס (1907 - 1987) היה מתכנן ערים ומהנדס ישראלי בארץ ישראל החל משנות השלושים של המאה הקודמת ועד שנות השמונים. בשילוב המיוחד שעשה בין תפיסתו האידאולוגית (הממסדית) ולבין כשרונו התכנוני עשה אותו לאחד מהבולטים מבין מעצבי התכנון הלאומי הישראלי מראשיתו. יתר על כן, הוא היה למפתחי המדיניות התכנונית שכונתה יותר מאוחר "פיזור האוכלוסייה" ואשר ממנה נגזר רעיון "העיירות החדשות" (עיירות הפיתוח) בשנות החמישים והשישים.

בקרב המתכננים כונה ברוצקוס לא פעם בשם "אבי התכנון היוזם" עקב תורתו שביקשה להקים את היישובים בפריפריה על-פי המדרג היישובי ולכוון לשם את האוכלוסייה (בעיקר העולים החדשים) מתוך כוונה להשתלט יישובית על אזורי הספר. ברוצקוס נולד ברוסיה, למד בפטרוגרד והיגר עם משפחתו בשנת 1922 לברלין. שם התמחה בהנדסה אזרחית וחקלאית ובמיוחד במקצוע הנדסה עירונית ובתכנון ערים.

בשנת 1933 עלה ארצה וכמה שנים לאחר מכן פתח משרד פרטי לתכנון בירושלים. בשנים 1939 - 1948 שימש כמהנדס העיר בני-ברק ובקיץ 1948, השתלב באגף התכנון ובינוי ערים בניהולו של אריה שרון ושהיה כפוף למשרד ראש הממשלה. יחד עם שרון גיבש את התוכניות הראשונות "לפיזור האוכלוסייה" שהידועה בהן נקראה "תוכנית שרון" משנת 1951 ושהייתה לתוכנית המתאר הארצית הראשונה לישראל.

התוכנית אכן עיצבה את פני המדינה בשני העשורים הראשונים שלה, בעיקר בתחומי הקמת ופיזור עיירות הפיתוח; הקמת התשתיות הלאומיות: סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל והקמת תעשיות כבדות; בניית נמלים, תחנות כוח ואף טיפוח פארקים לאומיים. בשנים 1948 - 1953 היה מנהל המחקר באגף התכנון ובשנים 1953 - 1973 היה ממונה על התכנון הארצי במנהל התכנון. ברוצקוס לימד בטכניון ובאוניברסיטת בן-גוריון, כתב מאמרים, סקירות וספרים והשתתף בסימפוזיונים בינלאומיים בנושאי תכנון עירוני.

בהעדר תכתיבי תכנון ארצי בתקופת המנדט, עשתה התנועה הציונית על מוסדותיה כל מאמץ על-מנת לנצל פרצה זו לקידום תוכניות הבינוי וההתיישבות תוך מתן עדיפות ברורה למגזר ההתיישבות הכפרית. פעולות אלה ווסתו לידי הוועדה לבניין ערים משנת 1936 והוא התרכז ביזמות השוטפת. התכנון הבריטי בתקופה זו הכיר בסמכות הגלילים השונים לתכנן את מיקום היישובים אולם ההחלטות לא נבדקו ברמת תוכנית מתאר ארצית.

בעיקרו היה זה תכנון רגולטיבי ולא תכנון יוזם. הכלי המרכזי של התנועה הציונית לתכנון באותה תקופה נקרא - "ועדת התיכון" אשר הוקמה בחשאי על-ידי ד' בן-גוריון בשנת 1943. יוסף ויץ, חבר הוועדה, בתמיכתו של בן-גוריון תמך בניגוד לעמדת א' קפלן ואחרים, ביישובו המהיר של צפון הנגב מסיבות פוליטיות וביטחוניות.

בשנת 1947, החלו "בחוג לרפורמה" (בו היו חברים אדריכלים ומתכננים שכיהנו בוועדת התיכון וברוצקוס בראשם), לתבוע תכנון ארצי כולל ולגבי הנגב, למרות הקשיים של מים, חוסר ניסיון בגידולי חקלאות, אי-בהירות לגבי תגובת הבדואים ומחסור בקרקעות טובות לחקלאות הרשומות בטאבו. הם טענו שעל הנגב להוות אזור פיתוח מועדף ואף הציעו לייסד בו, מיידית, ערים חדשות כדי להקל על צפיפות האוכלוסייה שצטופפה במרכז הארץ.

ועדת התיכון חילקה את הנגב לשלושה חלקים: החלק הצפוני, עמק הערבה ויתרת קרקעות הנגב. לדעתה בחלקים אלה (לאחר סקרים שנערכו) יש יותר מ 4 מיליון דונם קרקע מתאימה לעיבוד. גורמים שונים הציעו לוועדה ליישב עליה בין 3-2 מיליון יהודים אך בוועדה טענו כי לא נמצא עדיין פתרון להובלת מים עבורם ובשל כך יש להתחיל בצעדים קטנים.

הוועדה החליפה במידה רבה את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ונתבקשה בזמנו, על-ידי הסוכנות והמרכז החקלאי להביע דעתה באשר למיקום שלושת המצפים (1943). בשנת 1945 הופיעו מומחי הוועדה בפני הנהלת הסוכנות ונזהרו מלקבוע את גורלם היישובי של המצפים ורמזו על אפשרות הזזתם צפונה. בן-גוריון זעם על "אי נקיטת עמדה" מצד הוועדה והודיע שמטרתו היא ייסוד מיידי של 55 אלף יחידות משק ובהם גם הנגב.

הוועדה קבעה כמה מושגי יסוד לגבי תכנון באר-שבע והנגב שהיו אחר כך, בשנות החמישים, לקווים מנחים עת עבד ברוצקוס יחד עם שרון על התוכנית הפיסית הראשונה לישראל. ניתן להזכיר כמה מהם: הנגב הוא אזור ספר מדברי הדורש תכנון מיוחד; תוכנית "פיזור האוכלוסייה" ובהתאם אליה פיזור היישובים, צריכה להתחשב בנתונים הייחודים למדבר - מחסור במים, התחשבות באקלים הקיצוני, בקרקע הלס המקשה על הגידולים ובמרחק הפיסי הרב מהמרכז.

ברוצקוס וחבריו בוועדת התיכון סברו ששלושים אחוז מתושבי הנגב בעתיד יהיו חקלאים (תוך התעלמות מהבדואים) והם סברו כי ניתן לפזר בנגב אזורי תעשיה גולמית. היישובים יתוכננו על-פי "מדרג היררכי" מהיישוב הבודד ועד לעיר המחוז. באר-שבע תהיה עיר המחוז-נפה העיקרית ועליה להתפתח במהירות עד לרמה של "עיר אידיאלית" (לא יותר מ 300 אלף נפש) ולתת שירות לכל תושבי הנגב בכל תחום. ערים מסוג זה כבר היו אז במרכז ובצפון ולכן הוועדה לא רצתה להתחרות עמהן. ברוצקוס וחבריו הדגישו כי ביצוע התוכנית יותנה בסיום הניסיונות החקלאיים שיערכו לאורך זמן ויוכיחו מעל לכל ספק את האפשרות לחיים חקלאיים ועירוניים בנגב.

ברוצקוס מספר כי תחילה הסתפקו הוא וחבריו באגף התכנון בביטוי הקרטוגרפי של הנתונים המועטים אותם ריכזו מכל הגופים והמוסדות שהיה להם עניין בנגב. כבר בחודשים הראשונים של 1949, החל האגף לרקום תוכניות פתוח לנגב בהיבט "רגיונליסטי" כלומר, אכלוס הארץ על יסוד אזורים מאוזנים, קטנים יחסית.

באזורים אלה יתקיים שיתוף פעולה הדוק בין המרכז העירוני (באר-שבע לדוגמה) עם ההינטרלנד (העורף) החקלאי. משום כך נתן ברוצקוס עדיפות בתכנון לאזורים החיצוניים (פריפריה) של המדינה הצעירה כמו הגליל, פרוזדור ירושלים הדרום והנגב. גישה זו נגדה את העיקרון ששלט בימי המנדט שבה דאגו המתכננים רק להתיישבות החקלאית ולא הייתה בידם כל תוכנית כוללנית לגבי ההתיישבות העירונית.

ללא סקרי עומק, החל ברוצקוס וחבר מתכננים, בשנת 1951, להכין תוכנית מתאר ששנת היעד שלה סומנה כ-1960 ובין מטרותיה העיקריות היו: פיזור האוכלוסייה; יישוב הארץ באמצעות טכניקת "המדרג היישובי; הקמת מרכזים עירוניים בינוניים וקטנים לקליטת עודפי אוכלוסייה מהערים הגדולות (נושא שהיה יקר לליבו של בן-גוריון) ועוד.

מעטים מהאזרחים הוותיקים הסכימו לתוכנית וכולם עשו הכל כדי להישאר בקרבת משפחותיהם ובמרכז הארץ. אף על-פי כן, קצת מעקרונות התוכנית יושמו בגליל ובנגב לשם נשלחו העולים החדשים אגב "הכוונה כפויה" ושם הוקמו לראשונה המרכזים העירוניים המדורגים - כלומר עיירות הפיתוח.

הצעד הראשון של ברוצקוס וחבריו היה חלוקת הארץ ל-24 אזורים גאוגרפיים בסיסיים שהיו מיועדים לשמש כנפות תכנון ולכל אחת יועד לפחות מרכז עירוני אחד. מרחבי הדרום והנגב חולקו לארבע נפות תכנון - החלק הדרומי של שפלת החוף עם מרכז אשקלון; נפה שהקיפה את הנגב הצפון-מערבי והמערבי עד רמת הנגב ואזור באר-שבע כעיר מרכזית; נפה שתכלול את הנגב המזרחי עד ים-המלח והערבה הצפונית וכן את אזורי המחצבים והמכתשים עד מכתש רמון עם מרכז עירוני בכורנוב; נפה הכוללת את הערבה הדרומית, האזור ההררי הסמוך לה עם מרכז עירוני מיועד באילת.

לגבי הנגב הצפוני הלך האגף לתכנון במידת מה אחר תפיסת המחלקה להתיישבות חקלאית. בשתי התוכניות לפיזור האוכלוסייה שהוכנו באגף קבע ברוצקוס בשנת 1951 את הקמת המרכזים העירוניים לפי הסדר הבא: סמוך לחורבות פלוג'ה (קריית-גת); סמוך לבאר-טוביה (קריית מלאכי); בקרבת חורבות הכפר ברייר (שדרות); ליד עימארה (אופקים) ליד הכפר מוח'רקה (נתיבות) וליד כורנוב - יקום מרכז עירוני- בשם דימונה.

בשנים 1953 - 1953 הכין ברוצקוס ואנשיו תוכנית מתאר למרכז עירוני ליד עימארה, וכן עובדו פרוגרמות תכנוניות-כלכליות למרכזים האחרים. האגף עמד על כך לדברי ברוצקוס כי בשל משאבי המים המוגבלים העורף החקלאי של המרכזים החדשים (ההינטרלנד), יהיה בפועל מצומצם בהרבה משהניחה בשנים ההן המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. נמרצות התכנון של ברוצקוס באה לידי ביטוי בעת תכנון והקמת שדרות: לאחר שבאוקטובר 1954 אושר השטח עבור העיר שדרות, ניגשו המתכננים ברוצקוס וי' הרמלין להכין את התוכנית הכלכלית לעיר.

על-פי תוכנית המתאר הוקמו בינואר 1955, 88 צריפים שוודיים עבור 3500 התושבים העתידיים. טווח התוכנית הוארך לחמש שנים ובמקביל לצריפים הוחל בבניית בתי העיר שבהם דירות בנות 24 מ"ר. באמצע שנת 1955 ניתן לעיירה החדשה שמה הרשמי - שדרות. המעברה פונתה בשנת 1958 והעיירה שגדלה במהירות, פירקה את השותפות עם המועצה האזורית שער הנגב ושדרות הייתה למועצה מקומית עצמאית.

ההצעות להקמת ערים חדשות בנגב הצפוני התבססו על היישובים החקלאיים שכבר חיו שם ואילו בנגב המזרחי והמרכזי ביקשו ברוצקוס וחבריו להישען על מפעל האשלג הדרומי בסדום ועל אפשרות הפקת פוספטים באזור אורון-צין. דובר גם על הפקת נחושת בתמנע וחול זכוכית במכתש הגדול. התכנון קבע כי יש לאתר את הערים החדשות על בסיס כלכלי תעסוקתי מגוון הנשען על תעשיות יסוד "ותעשיות ניטרליות".

מספר התושבים בעיר החדשה אמור לספק לתושבים מקומות עבודה בשירותים, בחינוך ובפקידות. ראוי לזכור שעד 1956 הייתה באר-שבע היישוב העירוני היחיד במרחב הדרום והנגב וכוחו של היוזמה הממלכתית ושל משרד המסחר והתעשיה היה מצומצם ולא הצליח להשפיע על יזמים להשקיע בנגב - הם לא העזו להתרחק מערי המרכז תל אביב ובנותיה וחיפה.

אגף התכנון לחץ לקדם את הקמת העיירות החדשות אך הממסד החקלאי לא תמך בהקמת מרכזים עירוניים והסכים רק במקרה אחד, בעת הקמת חבל לכיש, להקים את קריית גת כמרכז עירוני לחבל. עד שנת 1952 רוב העובדים במפעלי הפיתוח והסלילה בנגב ירדו ממרכז הארץ ובסופי שבוע חזרו לבתיהם. האגף הציע אסטרטגיה אחרת: יצירת מרכזים עירוניים על-פי כללי פיזור האוכלוסייה והמדרג היישובי גם בלא יצירה מוקדמת של הבסיס התעשייתי בהנחה שהפועלים יבנו בשנים הראשונות את העיר וסביבותיה וכן יועסקו כפועלים שכירים בחקלאות.

לכל היה ברור שחייבים להקים מרכז עירוני שייתן שירות למפעל האשלג בסדום ולאזורי הפקת המחצבים באורון. עוד היה ברור שבתי התושבים יוקמו בגובה 500-600 מעל פני הים (מקום בו אקלימית ניתן לחיות) בקרבה לעתיקות כורנוב.

ב-1952 נפלה הכרעה להקים את העיר 7 ק"מ מערבה מכורנוב - באיתור הנוכחי של העיר כיום. יעד האוכלוסייה נקבע ל-10-8 אלפים תושבים בתוספת מפעלי טקסטיל וכדומה. נערכה תוכנית מתאר ראשונית לעיר אולם בפועל החלו בבנייתה רק בשנת 1955.

לאחר הקמת העיר התברר שיש צורך במרכז נוסף על-מנת לתת מענה למפעלי ים-המלח. משרד הפיתוח והאגף לתכנון התנגדו להצעות שביקשו לייסד עיר על חופו של ים-המלח והם הציעו בשנת 1957 אלטרנטיבה - אתר מדרום למצד זהר, בגובה בין 0 - 50 מטר מעל פני הים. אולם, הבנייה באתר התעכבה בשל מחסור בתקציב. בשנת 1961 שוב קודם המהלך, נבחר אתר גבוהה יותר ומרוחק יותר מים-המלח והוא הפך לעיר ערד הנוכחית.

לא כל הערים החדשות קמו כמתוכנן באגף. כך למשל כותב ברוצקוס כי "ירוחם" הוקמה תחילה כמעברה/שיכון זמני עבור העובדים בהפקת חול זכוכית במכתש הגדול. המעברה הלכה והתרחבה ואף החלה להבנות כעיירה וזאת בניגוד לעמדת האגף לתכנון שדגל בהקמת מרכז עירוני בדימונה. במקרה זה גברה הסטיכיה ורק לאחר שנים רבות הוכרה ירוחם כעיירה לכל דבר.

אלתור אחר בלט במיקומה של מצפה רמון שתחילה (1954) הוקמה כמתחם מגורים לפועלים מעל המכתש. יותר מאוחר גם משרד השיכון וגם משרד הפנים הסכימו על חשיבות המרכז שאמור לקום והוכנה תוכנית מתאר ראשונית עבור 4000 איש למצפה רמון.

כשם שהמרכזים העירוניים הוקמו רובם ככולם על-פי המלצות ברוצקוס וחבריו הרי היו גם כמה ערים שתוכננו אך לא הוקמו מסיבות שונות: ישוב עירוני על גבעות תל א-צפי ליד כפר מנחם; עיירה ממזרח לקיבוץ בית קמה; שתי עיירות בקרבת ניצנה; עיירה בין באר-שבע לערד. כך היה גם גורלה של עיר מתוכננת בשם "בשור" ליד צומת מגן שבשנת 1960 הוסכם בין כל הגורמים על הקמתה; עיירה בערבה (במרכז ספיר של היום); עיר בשם "ציחור" במחצית הדרך בין מצפה רמון לאילת אשר בגלל מחסור בתעסוקה לא הוגשם רעיון בנייתה.

מעמדה של באר שבע כעיר מחוז בלעדית בנגב בשנות השישים ירד לאור העובדה שהוקמו עיירות חדשות ("עיירות פיתוח") משדרות בצפון ועד מצפה רמון בדרום. מרבית הערים החדשות סבלו תקופות קשות של מחסור בתעסוקה, ריחוק ובידוד מהמרכז, מתח ביטחוני וקשיים בתחבורה מהירה למרכזי התעסוקה.

בראשית שנות השישים, נדמה היה שהמרכזים "יקרסו" וועדה בין משרדית לפיזור האוכלוסייה ("ועדת כוכב") המליצה לממשלה בשנת 1963 להפסיק להקים ערים חדשות בנגב ולהפנות את המשאבים לביסוסן של ערי הפיתוח הקיימות.

במבט לאחור, קל לנו לומר ששמירה על עקרונות "המדרג היישובי" "ופיזור האוכלוסייה" הקשו על פיתוח הנגב אבל מאידך-גיסא, תחושת החלוציות והאמונה בצדקת הדרך של ברוצקוס ואנשיו גרמו למשרדים האחראיים, לסוכנות היהודית ומרכז החקלאי לתמוך בערים החדשות, לסייע בהזרמת תציבים וכוח אדם לשם, ולהעניק לתושבים (עולים חדשים) הדרכה בתחומי המשק, החברה והביטחון השוטף.