ממשלת בריטניה מתקרבת לנקודה בה יהיה עליה לקבל החלטות קשות בנושא הברקזיט, ולא רק להעלות דרישות ותוכניות. עושה רושם – כותב אליסטר הית' בדיילי טלגרף – שהשרים והפקידים מתחילים גם להבין את מורכבות הנושא וגם לעבוד בצורה מתואמת.

נכון, הממשלה עדיין מפולגת בדעתה בצורה קשה והשעון מתקתק, אבל בריטניה נמצאת במצב הרבה יותר טוב מאשר לפני חודש – טוען הית'. בריטניה צברה סוף-סוף את כוח האש האינטלקטואלי הדרוש כדי לנהל מו"מ כולל ולהעריך את כל החלופות; זה לבטח לא היה נכון מיד אחרי משאל העם הדרמטי, בו החליטה אשתקד לפרוש מהאיחוד האירופי.

ואולם, ישנו תחום משמעותי אחד בו לא הייתה התקדמות: הכנתה של הכלכלה הבריטית לא רק לחיים מחוץ לאיחוד האירופי, אלא גם למסלול הקופצני הצפוי לה. נעשתה עבודה רבה לגבי הברקזיט עצמו, אך לא ניתן כל מענה לחלק השני של הבעיה: כיצד להפוך את הכלכלה הבריטית ליותר תחרותית, כך שתוכל להתמודד עם האיחוד האירופי כאשר תהיה מחוצה לו.

למעשה, טוען הית', ההפך הוא הנכון: משרד האוצר נראה להוט מאי פעם להוציא כמה שיותר כסף מהמשק המקומי. שר האוצר, פיליפ המונד, ממשיך בהתלהבות את פשיטות המס המטופשות שלו על העצמאים וממשיך להפגין אפס עניין בצד ההיצע של המהפכה שהכלכלה הבריטית כה זקוקה לה.

האיום המיידי על הצלחת הברקזיט איננו נעוץ במו"מ עם בריסל, אלא בדאונינג סטריט 11 – מקום מושבו של שר האוצר. במקום לעמול יומם ולילה על גיבוש תוכנית כלכלית חדשה לבריטניה, תרומתו העיקרית של האוצר לברקזיט הייתה נסיונו לרכך את היציאה. כאשר הדברים מגיעים לליבת תפקידו – המיסים והתקציב – המונד מתנהג כאילו כלום לא אירע, בעוד שבפועל יש צורך בצעדים יוצאי דופן ומהפכניים.

בעולם רציונלי, טוען הית', לאוצר היו שלוש משימות: להוכיח למגזר העסקי שבריטניה תהיה מקום מצוין לפעול בו אחרי הברקזיט, לצמצם ככל האפשר את השלכות הבקרזיט על הענפים שייפגעו מפרוטקציוניזם אירופי (בנקאות, תעופה, יצרני רכב ותרופות), ולשפר בצורה משמעותית את התחרותיות של המשק הבריטי. עקרונות הפעולה של תוכנית כזו צריכים להיות: משמעת פרלמנטרית של הקואליציה בראשות השמרנים, דבקות בריטית בעקרונות ארגון הסחר העולמי וקיצוצי מס מספיק מרחיקי לכת שיסייעו לכלכלה מבלי להתעמת עם האיחוד האירופי.

באופן חלקי מדובר בנושא אידיאולוגי: באוצר יש לא מעט מתנגדי ברקזיט, כולל כאלו הסבורים שהוא יהרוס את בריטניה – אז למה לטרוח. אבל פקידים אלו הם המיעוט; הבעיה העיקרית היא העדר דמיון ואמונה כללית בסטטוס-קוו כאשר מדובר במיסים, הוצאות, רגולציה והיחסים בין המדינה למגזר העסקי. בדרגים הבכירים של הכלכלנים בווייטהול כמעט ואין קולות הקוראים לממשלה לאמץ מדיניות של מיסוי נמוך, רגולציה מועטה ודגש על מיומנויות גבוהות – כמו סינגפור, למשל. המונד סבור שמדיניות כזו היא רק המוצא האחרון אם כל השאר ייכשל.

לכך נוספת בעיה פוליטית, סבור הית': רבים במפלגה השמרנית איבדו את האמון בשוק החופשי וסבורים בטעות שהדרך היחידה למנוע ניצחון של הלייבור בבחירות הבאות, היא לאמץ גירסה מרוככת של האידיאולוגיה שלו. כך פחת הלחץ על המונד לבצע את השינויים הרדיקליים הדרושים. אבל לא מאוחר מכדי לבצע פניית פרסה דרמטית: המונד חייב להתחיל לתכנן תקציב נועז ויוצא דופן, שמטרתו המרכזית תהיה להתמודד עם כל החששות של המגזר העסקי, לעודד השקעות ולשלוח מסר ברור לעולם ולפיו בריטניה תמשיך לשגשג גם מחוץ לאיחוד האירופי.

החדשות הטובות הן שהמצב הפיננסי של בריטניה התייצב. הגרעון התקציבי הסתכם אשתקד ב-45.1 מיליארד ליש"ט – שיפור לעומת השנה הקודמת ושיעור סביר בהחלט של 2.3% מהתמ"ג. נכון שכרגע כל גרעון הוא גבוה מדי, אבל הצורך להבטיח את התחרותיות של בריטניה חשוב עוד יותר – סבור הית'. בריטניה צריכה ללוות עוד קצת כדי להבטיח את הצלחת הברקזיט, משום שמדובר בהשקעה אמיתית בעתידה.

הית' קורא להמונד לכלול בתקציב הבא קיצוצי מיסים של לפחות 20 מיליארד ליש"ט. צעדים חיוניים נוספים לדעתו הם יוזמות מרחיקות לכת להשקעת הון, ביטול מס הבולים כדי לעודד עסקות נדל"ן, הורדת מיסים משמעותית לענפים הצפויים לתחרות אירופית. צריך להוציא את העסקים הגדולים מהדכדוך בו הם מצויים ולעודד אותם לבצע השקעות. לשם כך על הממשלה לבצע כלפיהם מערכת דרמטית והיסטורית של מחוות, אשר תבהיר בצורה חד-משמעית שהיא עושה כל שביכולתה כדי לסייע להם לצלוח את הברקזיט. המונד צריך לייצר זיקוקים, כדי שלא לשאת באחריות לכשלון הברקזיט – מסיים הית'.