לאורך ההיסטוריה שלטו עמים רבים שלטו באזור שנקרא היום אפגניסטן. מאז המאה ה-19 היו אלו האימפריה הבריטית, רוסיה הסובייטית וכיום ארה"ב שניסו ומנסים לשלוט במדינה. כולם סבלו בשל כך. כעת מנסה ממשל טראמפ להגיע לניצחון. ניו-יורק טיימס מזכיר מה אירע בעבר.

כאשר הסופר ג'יימס מיצ'נר ביקר באפגניסטן בשנת 1955 לצורך מחקר על ספר עתידי, כמעט ולא היו כבישים במדינה, אבל רוסים ואמריקנים היו. גיבור הספר שיצא היה דיפלומט אמריקני, שאמר שיום אחד בריה"מ וארה"ב יפלשו לאפגניסטן והן יצטערו על כך. ראיית הנולד של מיצ'נר לא הייתה מתוחכמת ולמעשה לא ממש מפתיעה. אפגניסטן נודעת בכינויה "בית קברות לאימפריות", למרות שלא ידוע מי טבע את המונח.

למען הדיוק, אף אימפריה לא אבדה רק בגלל אפגניסטן. בניסוח מדויק יותר אפשר להגיד, שאפגניסטן היא שדה הקרב לאימפריות. אין לה משאבים שניתן להשיג בקלות; הברכה או הקללה של אפגניסטן הן מיקומה הגאוגרפי וחשיבותה הגיאופוליטי. במאה ה-19 התנהל המשחק הגדול בין האימפריה הרוסית לבריטית, כאשר שתי האימפריות נלחמו על שליטה באזור. במאה ה-20 הייתה זו המלחמה הקרה, כאשר היריבות בין בריה"מ לארה"ב התגלגלה לאפגניסטן. במאה הנוכחית מדובר במרד הטליבאן לאחר שהופל משלטונו, ובהבטחה של דונלד טראמפ להרחיב את הפעילות האמריקנית במדינה.

האימפריה הבריטית

במשך 80 שנה האימפריה הבריטית נלחמה שלוש מלחמות באפגניסטן, מלחמות שהביאו לעשרות אלפי הרוגים. בסופו של דבר, האימפריה המותשת שלאחר מלחה"ע הראשונה העניקה לאפגניסטן את עצמאותה בשנת 1919. אותם ביצורי בוץ שניתן היה לראות באפגניסטן באותם שנים, ניתן לראות גם היום וחלקם משמשים עדיין כמתקנים צבאיים.

בשנת 1969 פרסם הסופר ג'ורג' מקדונלד פראזר את ספרו "פלאשמן", הראשון בסדרה של רומנים היסטוריים. גיבור הספר הוא פחדן גס רוח שהוא הניצול היחיד מקרב גנדמק, התבוסה הגדולה ביותר של הצבא הבריטי ואחד האסונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. הקרב אמיתי, הדמות בדיונית אך היא בעלת ראייה מודרנית כאשר היא מתארת את אופי המלחמה בין האימפריה הבריטית לאפגנים.

הבריטים הפסידו בקרב, אך הם חזרו לאחר מכן עם רצון לנקמה ולבסוף הביסו את האפגנים. עבור רבים מהם הייתה זו חוויה מפכחת. כומר של הצבא הבריטי אמר, שהחלה מלחמה ללא תכלית נבונה, שהמשיכה עם תערובת מוזרה של פזיזות והססנות, טהגיעה לסיומה לאחר סבל ואסון כאשר אין הרבה תהילה לממשלה שניהלה אותה או לכוחות שביצעו אותה. לא הושגה שום תועלת פוליטית או צבאית ממלחמה זו.

ברית המועצות

לאחר מלחמת העולם השנייה עסקה בריה"מ בהצלחה רבה בביצור שליטתה במרכז אסיה. היא חשבה שניתן יהיה לעשות את אותו הדבר באפגניסטן. הפלישה הסובייטית בשנת 1979 נועדה לדכא את מלחמת האזרחים ולתמוך בממשלת אפגניסטן, אך בריה"מ צלעה החוצה מהמדינה בשנת 1989.

בריה"מ הביאה בתי ספר וכבישים, מוסדות שונים וחירות לנשים. הכיבוש הסובייטי היה בלתי נסבל מבחינת דור של מורדים אפגנים, שהכריזו על מלחמת קודש ונהנו מתמיכתה של ארה"ב, פקיסטן וסעודיה. זו הייתה מלחמה ברוטלית מכל הצדדים.

מיכאיל יבסטאפייב, שנלחם באפגניסטן, כתב את הספר "שני צעדים מגן עדן". בספר הוא מתאר מערך של הסדרים שנראים מוכרים גם היום. הוא מתאר את המתקנים הצבאיים ברחבי המדינה ואת שליטת השלטון הזר באזור נקודתי בעיר הבירה, דבר הדומה לאזור הירוק של ארה"ב בבגדד. כאשר עזבה בריה"מ את אפגניסטן, היא השאירה נוף של טנקים מעוותים ואדמה זרועת מוקשים, יותר מכל מקום אחר בעולם. כאשר התמוטט השלטון הסובייטי בקאבול, החלה מלחמת האזרחים שהביאה להרס ערים רבות ולעליית הטליבאן בשנת 1996.

ארצות הברית

הקרב הראשון של ארה"ב במאה ה-21 נערך על אדמת אפגניסטן, זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. כמעט 16 שנים של לחימה עברו מאז, כאשר התחדש המרד של הטליבאן ודאעש נכנס לתמונה באפגניסטן. הסוף לא נראה באופק.

בקרב הראשון, הקרב על מבצר קאלאי ג'נגי, חיילים אמריקנים רכבו על סוסים תוך שהם משתמשים בסמני לייזר כדי לכוון את חיל-האוויר. מאז, יותר ממיליון חיילים שירתו באפגניסטן. 2,400 אמריקנים נהרגו וכך גם 1,100 חיילים מנאטו. כוחות הביטחון האפגנים איבדו פי שלושה או ארבעה ממספר זה רק בשנה האחרונה, ובאותה תקופה נהרגו יותר מ-3,000 אזרחים. מנגד, מספר הנפגעים האמריקנים השנה עומד על 11 - רובם במשימות לסיכול טרור. מספר האבידות של נאטו עומד על אפס.

בשנת 2010 עמד מספר החיילים האמריקנים באפגניסטן על 100,000. כוחות מערביים היו בכל אחד מ-34 המחוזות במדינה. כמו הסובייטים, רובם היו מפוזרים במבצרים מבודדים. כעת הם מוגבלים לבסיסים גדולים ומספרם מוערך ב-12,000, נתון שכולל את מספר החיילים שטראמפ הודיע שישלח לאפגניסטן. מספר כוחות הביטחון האפגנים עומד על 330,000, מספר דומה לכוחות שהיו בזמן הפלישה הסובייטית.

שנים רבות לאחר שכתב את ספרו, שאלו את מיצ'נר לאיזו מדינה היה רוצה לחזור. הוא ענה: אפגניסטן, שתוארה על-ידי גיבור הספר כקלחת הגדולה ביותר בעולם. הוא זכר את המקום כמרגש, אלים ופרובוקטיבי. לדבריו, כמעט כל אמריקני או אירופי שהיה במדינה באותה תקופה, היה אומר אותו דבר. כיום נראה, כי ארה"ב מחויבת לחזור לאפגניסטן לעוד שנים רבות. המאה האמריקנית באפגניסטן רחוקה מלהסתיים, וסיפורה עדיין לא נכתב.