"עד 120" היא ברכה שנוהגים להעניק למי שחוגג יום-הולדת. והנה, התנועה הציונית הגיעה (אתמול, ב-29 לאוגוסט) ל-120 שנות קיום; 120 שנה מאז שנתכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. והשאלה העומדת היום במלוא חריפותה היא האם יש לה, לתנועה הציונית, סיכוי לעוד 120 שנות קיום. התשובה איננה ברורה ומובנת-מאליה. שרת המשפטים, למשל, מלינה על-כך שהגוף שיותר מאחרים מסכן את הסיכוי הזה הוא בית המשפט העליון. נכון, היא עושה זאת על-ידי ביקורת על פסקי-דין של בית המשפט העליון שאותם - כך נראה - היא אף לא טרחה לקרוא, שלא לדבר על להבין. אבל לשיטתה, בית המשפט העליון "מכופף" את הציונות.
בדיקה יותר מעמיקה, כזאת הבוחנת אם מדינת ישראל דומה לחזון הציוני כפי שניסחו אותו אבות הציונות, מעוררת דאגה - אבל דווקא מכיוון אחר: זה של השלטון שאותו מסמלת שרת המשפטים.
אפשר להתחיל מעיקרי הציונות כפי שניסחו אותם אבות התנועה הציונות, מי שניסח את העיקרים הללו - למשל: הרצל ונורדאו, לילנבלום ופינסקר - בנה תנועה לאומית קלאסית שתפקידה העיקרי הוא להחליף את התקווה המשיחית הדתי המצפה למשיח שיכנס את כל פזורי ישראל ולעבוד עבודה סזיפית לצורף קיבוץ הפזורה היהודית וכינוסה בארץ-ישראל כדי לכונן חברה חופשית ויצרנית.
לשיטתו של הקונגרס הציוני הראשון - ואלה שבאו אחריו בראשית ימי התנועה -התנועה הלאומית מבית היוצר של הציונות באה כדי לכונן לעם היהודי חברה לאומית חילוניות, חדשנית, הנוהה אחרי המוֺדֶרְנָה, מפרידה בין דת ומדינה, בין צבא ומדינה והשומרת בקנאות על כך שהריבון הוא העם ולא יישות חיצונית לאדם תוך שהיא משליכה את יהבה על האדם והחברה ולא על משיח דימיוני. אלו היו הקווים המנחים גם עת שהקימו את המדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמך המכונן של המדינה: הכרזת העצמאות המדברת על העם העברי היושב כאן שהמדינה המוקמת היא הביטוי המובהק ביותר לזהותו הלאומית.
לעניין זה, יש צורך להדגיש כי זהותה היהודית של המדינה איננה נעלמת מעיני אבות הציונות ומייסדי המדינה: פשוט - היא איננה זהות דתית אלא לאומית. שהרי התנועה הציונית היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. בדיוק משום כך יצאו ראשי היהדות הדתית אל-מול מייסדי הציונות וראשי הקונגרס הציוני הראשון. הלוּבָּבֽיצֶ'ר, למשל, יוצא במכתב גלוי נגד הרצל ונורדאו ב-1902 ומאשים אותם בכך שזנחו את עיקרי האמונה היהודית בכך ש"מְזָרֵה ישראל - הוא יקבצנו". כלומר, בכך שקיבוצו של העם ושיבתו למולדת יהא פועל יוצא של האל והמשיח. לשיטתו של הלוּבָּבֽיצֶ'ר, ראשי הציונות הם עוכרי ישראל.
הדיונים שהשלטון מקיים על מה שהוא קורא "זהותה היהודית" של המדינה מספרים שהמדינה שוב איננה בטוחה בזהותה, שהיא מחפשת חיזוקים דתיים ואמוניים ומשיחיים ושהיא עברה מֽמוֺדוּס של תקווה לְמוֺדוּס של פחד. שוב אין מדברים על חברה שתהייה "אור לגויים" אלא על סממנים של עבודת אלילים להוכחת הקשר בין העם לזהותו, על קידוש אבנים במקום על הפרחת שממה. פתאום
תחבורה ציבורית בשבת הפכה מנורמליזציה של חברה לחשש שמא נאבד את הזהות היהודית. שוב אין מדברים על כינון זהות לאומית וזהות אזרחית, כזאת שלה יהיו שותפים גם מי שאינו יהודי וגם מי שהוא יהודי חסר-דת; זהות שבה הלאום והמשטר הדמוקרטי אינם עומדים בסתירה אלא דווקא משלימים זה את זה.
הציונות אכן בסכנה. לא משום שבית המשפט העליון מסכן אותה אלא דווקא משום שמי שמאיים על קיומה הוא השלטון הנוכחי. כנראה משום הפחד שמנהיגו נטע בשורותיו. זה נראה כמו פחד קיומי - לא חשש מיכולת העמידות של המדינה, אלא חיל וחרדה מפני אובדן השלטון; פחד מאובדן ממנעמי השלטון ושאר ההטבות שהשלטון איפשר להם לנצל באופן חזירי (להבדיל מהאופן שבו שלטו מנהיגי ליכוד קודמים, כמו
מנחם בגין או
יצחק שמיר). או שמא יש בפחד הזה גם חשש שפתאום יגלה העם שבעצם זה שלטון שלמעשה אין לו תמיכה פוזיטיבית של רוב העם. למעשה, אם לדייק, רק כעשירית מהעם היושב בציון הצביע לליכוד ולמנהיגו נתניהו. זה הנתון הרשמי של תוצאות הבחירות האחרונות. נכון, שיטת הבחירות הישראלית גרמה לכך שהליכוד זכה ב-30 חברי כנסת (שגם הם רק רבע מכלל הקולות הכשרים של מצביעי ישראל ולפיכך רק מיעוט של העם); ושיטת הממשל כאן מאפשרת למי שתמכו בו רק 11.3% מהציבור הישראלי (שזה שיעור מצביעי הליכוד מכלל האוכלוסייה בישראל) ולעוד קבוצה שולית הידעוה בשם "הבית יהודי" שבה תמכו בסך-הכל 3.2% מכלל האוכלוסייה בישראל, לשלוט כמעט שלטון ללא מְצָרֽים, דורסני וחסר התייחסות לכל מה שאינו הוא ומנהיגו העליון. נראה שכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר ליכולתה של הציונות להמשיך ולבנות חברה לאומית ישראלית.
הדעת נותנת שבמדינה של כ-8.5 מיליון איש, הרוב הגדול, כולל רבים מאלה שהצביעו לליכוד, אינם גזורים במידתו של הבריון
אורן חזן או עשויים בדמותו של בור ועם-הארץ כמו דויד ביטן - ואפילו לא במידתה של
איילת שקד. הדעת גם נותנת שהרוב הגדול של האוכלוסייה הישראלית, כולל הרוב הגדול של מי שהצביע לליכוד, אינם סבורים שראוי הוא שראש המדינה שלהם יקבל מתנות (שלא לדבר על שוחד) כחלק מהתנהגותו השלטונית. אמנם, קשה להסביר מדוע לא שלחו אנשי הליכוד ההגונים הביתה את מי שנוהג להסתובב בלי ארנק (אולי כדי לאפשר לאחרים לשלם עבורו) כבר עשרים שנה. אבל גם אם סלחו לו על כך, נדמה שבמדינה מתוקנת, לפחות, רבים מהם לא היו רוצים לראות בראש המדינה את מי שמקבץ מתנות מנדיבים למיניהם, שלא לדבר על מי ששלטונו מָשׁוּחַ בשוחד. זה נוגד באופן החריף ביותר את כל מה שעליו עמלו מייסדי הציונות.
אבל אולי טעות היא. אולי יש מספיק אזרחים שמוכנים לשאת שלטון מושחת שכזה בשם שנאתם לשמאל - ה"סמול", בלשונם - והתיעוב שהם חשים אל אמצעי התקשורת שאותם הם הפכו, תחת מנהיגותו של נתניהו, לאם-כל חָטָאת ול"סמול".
היו ראשי
ממשלה שחלקים גדולים של הציבור לא הזדהו עם עמדותיהם ועם המדיניות שנקטו משך שנים רבות. בגין, למשל, היה משך שנים רבות בפינה, הן מהבחינה המספרית, הן מהבחינה האידיאולוגית.. אבל בגין - כמו גם שמיר שירש אותו בראשות הליכוד - מעולם לא היה חשוד במאומה ואפילו החריפים שבמתנגדיו אמרו - ואומרים עד היום - שלא דבק ביושרו ולו הזעיר שבכתמים. וכך גם שמיר. ושניהם היו הכי ימנים שאפשר להיות; ממש אנשי "שתי גדול לירדן - זו שלנו, זו גם כן".
ואגב, מי שחושד בנתניהו כי לקח שוחד והיה מושחת (על-חשבון הציבור) ומי שסבור שרעייתו גנבה מהמדינה אינם התקשורת או ה"סמול". אלה הם הממונים על אכיפת החוק במדינה: משטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי. כלומר, אפשר להיות איש ארץ-ישראל השלמה ובאותה העת להיות איש ישר, שאינו חשוד בשוחד - או בכל דבר אחר.
נתניהו וחבריו זועקים ברמה כי שלטון יש להחליף בקלפי, בבחירות חופשיות בהן כל אזרח מצביע בהתאם להעדפותיו. הם צודקים ואין חולק על כך. כל מי שחושב אחרת הוא לפחות טועה וכנראה גם מטעה. יש לקוות שבאותה נשימה יאמרו נתניהו וחבריו (לפחות חבריו) - וגם זה בצדק - שאסור כי אנשים מושחתים ינהיגו את המדינה. לפי אמת המידה המינימליסטית הזאת, במידה ויימצא ראש הממשלה מטעם הליכוד אשם בשחיתות ויודח מתפקידו, זה כשלעצמו איננו החלפת שלטון: אדרבה! יחליף הליכוד מנהיג מושחת (אם אכן יימצא שהמנהיג הקיים מושחת) במנהיג נקי-כפיים ואיתו יצא-לו הליכוד (והמחנה שאיתו) אל העם באידיאולוגיה שלו ויילחם על קולות העם; והיה וינצח - ירכיב גם את הממשלה הבאה. האם אין בליכוד - או במחנה שהוא עומד בראשו - מנהיגים פוטנציאליים טובים מספיק? גם זה משהו שבלעדיו אין לציונות תקומה.
וזה מביא אותנו לנקודה חשובה לא פחות: האם הגשת כתב אישום מחייבת התפטרות ראש ממשלה והאם משמעותה החלפת השלטון, כפי שטוענים אנשי הליכוד והקואליציה. החוק היבש, כפי ששבים וחוזרים וטוענים כל מלכחי פינכתו של השליט, אילם בנקודה זאת. זה, אגב, החוק כפי שקבעו אותו מנהיגי המדינה הצעירה ישראל, אותה מדינה שהקיאה מהכנסת חבר-כנסת (אליעזר ליבנה) רק משום שבנה לו בית מנקר עיניים). אבל המדינה, החקיקה, המשפט - ובעיקר המותר והאסור ברשות הרבים - כל אלה השתנו עם השנים. ראש הממשלה רבין, עוד בשנות השבעים, פרש (בלי שנדרש לכך) כאשר נתגלה שלרעייתו היה חשבון דולרי בארה"ב מימי היותו שגריר. לימים, קבע בית המשפט העליון - והדבר התקבל כנורמה מחייבת - כי שר שהוגש נגדו כתב-אישום חייב לפרוש, או להיות מפוטר בידי ראש הממשלה. ראש האופוזיציה נתניהו, טען (בצדק) שראש ממשלה שמתנהלות נגדו חקירות אינו יכול לכהן שכן אפשר שהחלטותיו תהיינה מוטות.
והחשוב מכל: כשראש ממשלה פורש, אין הכרח שהפרישה תביא בעקבותיה בחירות.
מפלגת השלטון יכולה לבחור מועמד חלופי לראשות הממשלה ולבקש את אמון הכנסת בממשלה עם הראש החדש. ואגב, גם זה קרה - עוד בשנות החמישים....
אשר-על-כן, טועה ומטעה כל מי שמנסה להלך אימים על הציבור ומכריז כי פרישת ראש הממשלה היא החלפת שלטון.
ולנקודה השלישית: ראש הממשלה מלין על כך שנטפלים לאשתו. לפחות בעניין אחד הוא צודק: כיוון שנתגלו פגמים בהתנהלות בית ראש הממשלה, עד כדי כך שנראה כי יש מקום להעמיד לסין את מי שאחראי לכך, נשאלת השאלה מדוע מאשימים בכך רק את רעיית ראש הממשלה ואילו הוא יוצא פטור בלא כלום מכך. הרי ממה נפשך: אם בית ראש הממשלה מתנהל באופן פלילי, יש להעמיד לדין את הזוג המלכותי - ולא רק את הקיסרית. גם הקיסר נתניהו והנסיך יאיר גרים שם....
