גודמן מזהה מבוכה שרויה על רוב הישראלים (ואני מוסיף גם על הלא יהודים בתוכם), וכותב: "מי שמפיק את הלקח הציוני מההיסטוריה, מתקשה להאמין שניתן, מחד-גיסא, להסתכן ביציאה מהשטחים ולבטוח בערבויות של אומות העולם, ומאידך-גיסא, שאפשר להסתכן בהישארות בשטחים ולהפקיר את הביטחון בידי אלוהים. וכך נוצרה המבוכה הפוליטית הגדולה".
מבוכה היא תוצר אנושי של המודעות העצמית, היא מופקת כבר מהידיעה שהאדם נולד שלא מרצונו, כדי לחיות ובסופם מתמעט ומת שלא מרצונו. האדם חובה מבוכות על כל צעד ושאל בחייו ונאלץ להכריע בין דילמות. "המבוכה הפוליטית" הרבה יותר קלה להתמודדות. בתש"ח היא הייתה קשה הרבה יותר, והחילונים נטלו את האחריות מאלוהים סמכו על עצמם! ולא על אומות העולם והשיגו את מה שהשיגו. ב-1967 הם עשו זאת שוב בלי לשאול את אלוהים, אבל בתיאום פוליטי נבון עם חלק מאומות העולם. ההישארות בשטחים היא סיכון אבל לא לביטחון! כטענת גודמן, אלא לעתיד המפעל הציוני! לכן אם ישנה מבוכה פוליטית היא נמצאת בקרב הציבור הדתי לאומי, שמתקשה להפקיר את העתיד בידי אלוהים אבל מצמצם את זה לביטחון, כי את העתיד הרי אינו רשאי להפקיע מידי אלוהים!
א. תת-פרק "שלש תגובות למבוכה" מזהה גודמן סימטריה בקטבי המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל, של יאוש מהסיכוי לשלום מול יאוש מאמון בעם, שגוררים לנטישת הציונות או בלשונו: "הקטבים של שני המחנות איבדו אמון בציונות והתייאשו מהישראליות". אלא שהמציאות הפוליטית מראה ששני הקטבים אומנם חסרי חשיבות פוליטית ושניהם מיואשים מהעם, אך השפעתם המעשית קשה הרבה מעל כוחם, בעיקר משום שהם מזינים זה את זה. הקוטב השמאלי ביאושו פונה לעזרת מקורות חוץ ידידותיים, והקוטב הימני ביאושו, מייצר פרובוקציות פוליטיות לאומניות אלימות ובלתי חוקיות. אך מידת הנזק שנגרם משני הקטבים שונה לחלוטין! הנזק של הקוטב השמאלי הוא בעיקרו פוליטי מדיני ארוך טווח, שניתן להתמודדות בכלים זהים. הנזק של הקוטב הימני הוא נזק ביטחוני מיידי שמצריך תגובה מידית בכלי אכיפה והגנה ביטחוניים.
ב. באשר לישראלים "התקועים" עם הפלשתינים "כעצם בגרון" או כדברי גודמן: "התגובה שלישית זו של אותם ישראלים שאינם מעוניינים להמשיך לשלוט בפלשתינים ובאותה מידה אינם מעיזים להסתכן ביציאה מהשטחים." להם המציא גודמן אפיק הימלטות מקורי מהמבוי הסתום אליו נקלעו לטענתו: "את התשובה קיבלנו בקיץ 2011, שבכל הארץ יצאו עשרות אלפי ישראלים מבתיהם התגוררו באוהלים והכריזו "העם דורש צדק חברתי". יש כאן פרשנות שהיא מארג לדוגמה של שעטנז, שהיה נפסל בכל פרמטר הלכתי, למרות שכוונתו לייצר אריג של תקווה לישראליות "המיואשת": "כל עוד חלום שלמות הארץ וחזון השלום בארץ מילאו את התודעה הפוליטית הישראלית התודעה החברתית הייתה רדומה... קריסת האידאות לא הביאה לקריסת האידיאליזם, אלא להעתקת האנרגיה הפוליטית הישראלית לאפיקים חדשים". אפשר לחשוב שלמחאה ההיא החברתית היו שותפים שני צדדים מיואשים, אבל זה תיאור שאינו מציאותי. זאת הייתה מחאה חברתית חילונית בעיקרה, שגורמים פוליטיים נמנעו מלהשתתף בה בגלוי, והיא כוונה נגד ה
ממשלה שעוותה את חלוקת המשאבים והפלתה לטובה את הסקטור הדתי החרדי ואת התנחלויות יו"ש והסקטור הדתי לאומי שמוביל אותן. ההוכחה לזה היא תוצאת הבחירות לאחריה, שהעניקה ניצחון מדהים "ליש עתיד" והציבה את
יאיר לפיד בראשות משרד האוצר בממשלת נתניהו נטולת החרדים. ממשלה שהקשתה על נתניהו להמשיך ולשפוך כספים ביו"ש ותבעה מהחרדים להשתתף במאמץ הלאומי תמורת האתנן שהם מקבלים מהמדינה.
ג. גודמן מודע לכך "שאריג התכלת שטווה" נגוע "בשעטנז" וממהר להסיק: "קריסת חלום שלמות הארץ של הימין וקריסת חלום השלום של השמאל היו צריכות להביא להסכמה לאומית ישראלית רחבה. אבל זה לא קרה. להפך, השיח הפוליטי בישראל הפך ליותר בוטה ויותר מכוער." אכן קרה ההפך לא רק משום "השעטנז" אלא משום שהימין בראשות נתניהו קטע את מגמת השנוי באיבה! בבחירות בטרם זמנן, החזיר את הגלגל לאחור בניגוד בוטה למגמה החברתית של מחאת 2011. תהליך פוליטי הנוגד במפגיע מגמה חברתית ברורה, בהכרח יוביל לתגובה קיצונית של הצד שנפגע! וכתוצאה מזה אכן מה שקורה הוא היפוכה של האשליה הגודמנית: "ייתכן מאוד שהשיח הפוליטי הישראלי מידרדר לא בגלל שהתרחקנו, אלא בגלל שהתקרבנו". זאת אשליה! כי מה שגבר על השיח הרעיוני זאת אכן המגדריות: "הפוליטיקה הפכה למרחב שבו אנחנו מבטאים את הזהות שלנו". הליכתו של הימין בהובלת נתניהו כנגד המגמה החברתית הברורה גבתה מחיר חברתי: "אחד האיומים הגדולים ביותר על היכולת להקשיב היא החשיבה הקבוצתית." אכן הימין בהנהגת נתניהו ובשיתוף החרדים והדתיים הלאומיים שני מגדרים שמאפיין העיקרי שלהם היא חשיבה קבוצתית!
ד. החלום השמאלי שקובע מייסוד המדינה, ליצור כאן בהנהגתו, חברה יהודית חופשית משתפת רעיונית וליברלית, שפניה לעתיד, אכן הוכה מכה אנושה! על-ידי המגדרים השבטיים שחיבורם לעבר הוא כוחם. החברה היהודית נהפכה אכן "למרחב שיח פוליטי שאינו מרחב שבו רעיונות נפגשים אלא מרחב שבו שבטים מתנגשים, מרחב בו המחשבה הביקורתית נמצאת בסכנה". כך גוברת הנטייה הטבעית המובנית לשרוד כקבוצה, על כל רעיון, בתוך מרחב של אי-וודאות. כך נוצר המצב שבו: "עמדה של האחר איננה נמדדת על-פי מידת הסבירות שלה, אלא על-פי המגזר שממנו הוא בא, ואפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית". לכן אפשר לקבוע שהימין כבר הכריע את המאבק הפוליטי הפנים ישראלי בכך שגרר את השמאל לאחור! בחזרה אל שדה המשחקים המצומצם והמוגבל של המחשבה הדוגמטית המוכרת הישנה. שלא לומר מהמחשבה המערבית אל המחשבה הערבית האזורית. זה סימן "מבורך" ראשון להשתלבותנו במרחב.
ה. גודמן חש בצדק שאין אפשרות לדון ברצינות בשיח הפנים יהודי מבלי להתייחס לגורם החיצוני המרכזי שמנתב אותו ישירות וכותב: "הספר הזה עוסק בשיחה הפצועה שבין יהודים, אך מצבה של השיחה שבין היהודים טוב בהרבה ממצבה של השיחה שבין יהודים לבין פלשתינים." דומה שכוונתו לעודד ולצורך זה הוא קובע אמירה שאינה מדויקת בלשון המעטה. כי השיח עם הפלשתינים הרבה יותר ענייני והרבה פחות רגשי. זאת משום שהפלשתינים בגישתם הנוקשה מקלים מאוד על הדילמות המוסריות שיש ליהודים, לפחות חצי מהאשמה למצב מוטלת על הפלשתינים ומקלה מאוד על הדילמות המוסריות של הימין היהודי ובאותו אופן מקשה מאוד על יכולת הטיעון של השמאל, שרואה בהם קורבנות של המצב ושל עצמם. כך הופק השיח הפנים יהודי על הפלשתינים, להתנגשות חריפה בין הפשטנות הימנית למורכבות השמאלנית. התנגשות ערכית שמהווה חוד המחלוקת הקיימת גם בין החילוניים לדתיים.
ו. תת-פרק "השיח היהודי-פלשתיני הפצוע" מובא לצורך השוואה שמכוונת להראות שהוא לא פתיר בעוד השיח היהודי המתנגש פתיר. אלא שלנרטיב הערבי המוכר ואולי הנכון, נגד הציונות, יש היום משמעות רק בעיני הפלשתינים, כי ההיסטוריה לא נעה אל העבר: "בראשית הדרך ראו את מדינת היהודים כמדינה שתרחיב את גבולות אירופה אל תוך אסיה. הציונים, כך על-פי נרטיב זה היו שליחי האימפריה הבריטית". אין לזה היום משמעות מעשית. כפי שאין משמעות לעובדה שהבולשביקים בראשות לנין היו שליחי הקיסרות הגרמנית ומשימתם צלחה, להפיל את הצאר ולהוציא את רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. גם אם "עבור רבים מהפלשתינים העמידה מול ישראל היא עמידה מול כוח עולמי שהוא גדול מישראל". עדין אין לזה חשיבות משום שרוב המדדים מראים שהאיסלאם קורס בהדרגה ובהתמדה מול אותו כוח העולמי (מערבי) שאותו מייצגת ישראל בראייתם.
ז. מכאן גולש גודמן אל תחום הפנטזיה: "לטיפוח נרטיב יהודו-מוסלמי יש יתרונות רבים. אם היהודים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את האיסלאם, ואם מוסלמים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את היהדות- אז תודעה חדשה תוכל להיווצר". והפנטזיה הזאת ממריאה לגובה כזה שממנו ניתן רק להתרסק: "בסיפור היהודי-מוסלמי, הם עומדים אחד עם השני.... אך אולי שניהם יכולים להתעלות לנרטיב חדש, שגדול משניהם יחד, וכך הדת יכולה לחולל את האקלים שישקם את ההקשבה של ישראלים ופלשתינים". דווקא הדתות שהן יולדות השנאה וטיפוחה, לאורך כאלף וארבע מאות שנה, האחת שוללת כופרים והשנייה שוללת את זכויות הבעלות אלמנטריות, דווקא הן תתהפכנה?!!! אלא שהפנטזיה הזאת נכתבה משתי סיבות, הראשונה: להראות עד כמה עמוק "הפצע" היהודי פלשתיני, עד שנדרשת פנטזיה כדי לרפאו. השנייה: שהדת מסוגלת לרפא ביתר קלות את "הפצע" הפנים יהודי. בלשונו של גודמן: "השיח היהודי-פלשתיני פצוע והשיח היהודי-יהודי פצוע, אך אין דמיון בעומק הפציעות....את השיחה הבין יהודית, לעומת זאת, ניתן לרפא בהשראת התרבות המשותפת שלהם, ובראש ובראשונה התלמוד." "יצא המרצע מן השק" גודמן גילה סוף-סוף, "אחרי חמש מאות שנה, לקהלו הדתי את אמריקה!" הוא פונה לרבני הציונות הדתית "עזבו את משיחיות הרבנים קוק!" תנהגו על-פי כללי התלמוד בשיח מול החילוניים.
ח. בתת פרק "לב מבין" האחרון לחלק זה של הספר, מטיף גודמן לציבורו הדתי על מקורותיו התרבותיים היסודיים בנושאי מחלוקת: "התלמוד מקור הסמכות של ההלכה היהודית, לא מפרט מהן ההלכות שצריך לקיים אלא רק את הוויכוח אודותיהן. התלמוד מתייחד בכך, שבניגוד לספרי חוקים אחרים, הוא לא הביא לקנוניזציה של ההלכה אלא לקנוניזציה של המחלוקת.... העמדות שנדחו נותרו חלק מהתורה אף שהן לא חלק מההלכה ויש ללמדן". הוגי וכותבי התלמוד בגולה היו מודעים היטב לריבוי דעות ולמחלוקות, וכל עניינם היה במניעת קרעים שאיימו כל הזמן על שלמות העם. תשובת התלמוד שעל האדם (היהודי) לפתח יכולת הקשבה מיוחדת "לב מבין" שתאפשר לו להקשיב באמפתיה לעמדה ולהיפוכה. אלא שגודמן מעלים מציאות מצערת בת אלפי שנות היסטוריה יהודית, "לבן מבין" הוא אידאל רצוי שלא עמד במבחן המצוי! מחלוקות לא ניתן "לטאטא מתחת לשטיח" לאורך זמן, סופן שהן פורצות ומחייבות הכרעות. חוקי האבולוציה המגדרית הביולוגית חזקים מהתלמוד! הם גברו עליו בעבר, ולאור זה אין סיבה לטעון שלא יהיה כך גם בעתיד.
