ההתרגשות גדולה. אנחנו כבר בשבוע האחרון לחופש הגדול, ואני כבר לא יודע מי מתרגש יותר - ההורים או הילדים שצריכים לחזור לבית הספר. אני מגיע לקניון דימונה מלווה בבתי העולה לכיתה א', ובעצם כולנו כמשפחה, יחד איתה כבילוי משפחתי. צריך לבחור תיק לכיתה א'. אני מתחיל להישמע כמו ההורים שלנו, אבל בני דורי לא החליפו את התיק מדי שנה וגם לא כל שנתיים, ולא הכרתי מותגים. הקלמר היה משהו פשוט בצבע גי'נס שהחליף קלמר של רובוטריקים עם מגנטים ומגירות נסתרות שנפתחות בלחיצה. את המחוגה שמרו בקופסה מיוחדת מפלסטיק, ועיפרון שפיצים היה משהו ששמור רק לבעלי עניין. מי דמיין שילדים ילכו לבית הספר עם תיק מחובר לגלגלים כאילו הם בדרך לטיסה?
כיתה א' בתי היקרה. פתאום ברגע אחד גדלת לי ואני כבר צריך לדבר איתך על מערכת ועל שיעורים. לבחור לך תיק שיהיה לך נוח ושלא יהיה כבד. מה אתם לומדים שם בבית הספר שהתיק כזה כבד?
בזמני, אי-שם בסוף שנות השמונים, היינו מקבלים רשימת ספרים שצריך לקנות לקראת שנת הלימודים החדשה. מפעל השאלת ספרים לא היה אז, ומדי שנה דאגו הוצאות הספרים לחדש שורה או שניים בספרים שלהם, וכך לאלץ את ההורים לקנות את הספרים מחדש, גם אם היו להם כבר כאלו. מילא כשמדובר בספר שאמור לחדש משהו, אבל כשמדובר בחמשת חומשי התורה - מדוע צריך לקנות חדש כל שנה? האם התורה שלנו שונתה מהוצאה להוצאה ולא ידענו? מה קרה לספרי "בני גורן" או "אספיס" - שהצריך אותנו להחליף אותם כל שנה, והאם ש"י עגנון שינה גרסאות בין "סיפור פשוט" אחד ל"סיפור פשוט" אחר?
האדיקות שבה דגלו מורים ברכישת הספרים החדשים הייתה לעיתים מבהילה. לא פעם נשלחתי החוצה מהכיתה (ולא חסרו פעמים כאלו) רק בגלל שלא רכשתי את המהדורה הנכונה. לי זה היה ברור שניתן להעביר מאחד לשני. אבא שלי היה עוטף את הספרים בנייר חום, בצורה שלא היה אפשר להחליף אותן ורק לקרוע, וככה העברנו ספרים מאחד לשני. גם עטיפות של מתנות לא היינו זורקים - גם זה שימש לעטיפה. אחותי הייתה גדולה ממני בשמונה שנים, אבל זה לא גרם לספרים להיראות אחרת. מורה אחת שלימדה אותי מחשבים, ביקשה שלשיעור שלה נגיע אך ורק עם מחברת בעטיפה כחולה. ומאחר שכמו הספרים, גם עטיפות עברו אצלנו מיד ליד, עטיפות כחולות לא היו בנמצא, ולכן הגעתי לשיעור עם מחברת בעטיפה בצבע אחר. זה הספיק לאותה מורה לשלוח אותי להמתין לה במשרדה של המנהלת.
ומי יודע, אולי בגלל זה הסלידה שלי ממחשבים עד גיל מאוחר יחסית, התחילה משם.
מידי קיץ הגענו לחנות של מכלל. אז קראו לזה מכלל היום קוראים לזה מונופול. חנות קטנה עם המון ספרים וסולם גדול. מכלל (שמו האמיתי היה משה) היה מרכיב את משקפי הקריאה על קצה אפו ושולח את "קוקי" שהיה עובדו, לגלות עולם חדש בקומה השנייה שתמיד סקרנה אותי יותר מהקומה שבה עמדתי. מה שלא נמצא אצל מכלל ניסינו למצוא אצל דורון שנמצא בקצה השני של המרכז. מידי פעם אני עובר בסמוך לחנות הזו וליבי נחמץ. זה מעורר כבוד איך אדם מבוגר, ככל שיהיה, עדיין משכים קום לעמוד בחנותו. השקט וחוסר התנועה הוא מקום שאף סוחר לא רוצה להגיע אליה.
בימים שאחרי בית הספר עוד הגעתי לשם כדי לשלוח פקסים או סתם לצלם. דברים שלא חלמנו שיהיו פעם בכל בית ולכל אחד ממש בתוך מכשיר הטלפון שלו. השוק החופשי של היום מאפשר לנו לקנות את כל ציוד הלמידה - עטים עפרונות מחברות ודבק, במחירים זולים ולמצוא אותם בכל חנות של שקל. אז לא יכולנו למצוא את זה בכל מקום, ואנשים החזיקו עט של פארקר כסמל סטטוס. עד היום אני מחזיק מתנת גיוס שקיבלתי מאנשים יקרים שהתפללו איתי בבית הכנסת - סט של עטים תוצרת פארקר עם חריטה. לסבא שלי היו סטים שלמים שמורים בארון מיוחד.
ובין לבין, אני מקבל מסר יומי נדמה של העיתונאית סיוון רהב מאיר. היא מכונה כבר האדמו"ר של החילונים. כינוי שהצמידו פעם לישעיהו לייבוביץ או ל
אדם ברוך. במילים פשוטות היא מביאה עניין בפרשת השבוע או סתם ענייני דיומא.
"לפעמים נדמה שכולנו נחלקים למחנה של "רק ביבי" או "רק לא ביבי". היא ממשיכה בתיאור התמונה פעם על-ידי תומכי ביבי שרואים במדינה שגשוג ותחושת ביטחון שלא הייתה כאן כמה שנים, מול אלו שטוענים שמדובר באדם הגרוע ביותר עלי אדמות.
אני עם כל הרצון הטוב, לא מתומכי ולא ממתנגדי. אני בסך-הכל מנסה לעבור את השבוע האחרון של החופש הגדול בשלום. מנסה להיות שפוי, אנושי, סתם עוד אחד שאולי לא יקבל את פרס העובד המצטיין מהמנהל שלו בעבודה, אבל כן מקבל לפעמים מדבקה עגולה קטנה בצבע אדום מהבת שלו, כי הייתי אבא טוב. רק שבבית הספר כבר אין מדבקות ואין ציורים. כי היא כבר גדולה. ומה אני אקבל ממנה אז? ואיך אדע שאני אבא טוב?
שנת לימודים מוצלחת.
