בכל שנה בסתיו אני רוצה לשוב ולהיות מורה, וגם תלמיד בכיתה א', אי-אז עם המורה דורית. קשה שלא להתרגש מתינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם מדשדשים לבית הספר בבוקר אלולי. השבוע הלכתי עם דריה לפגישת היכרות בגן החובה שבו למדו אחיותיה. הגננת יפעת סיפרה על הקנגורה שסירבה להיפרד מהכיס של אימא, ואני חשבתי שגם לנו ההורים קשה להיפרד מהילדים.
מתבונן בתצלום של עבריה בתי עולה לכיתה א' לפני שלוש שנים. היא מעווה פניה במאמץ להרים את הילקוט. מתחת לתמונה הוספתי: "כבד, כבד התיק. עמוס בחרדות ובתקוות של אבא ואימא". ובאמת, בצד ההתחדשות החגיגית ישנה חרדה עמומה להפקיד את היקר מכול אצל אחרים, להניח את הילדה לגורלה, להתמודד עם המערכת והחברה הלוחצת.
חשבתי על שני שירים שתיארו את החוויה: "שלום כיתה א'" של
נעמי שמר ו"כל עוד" של עֵלי מוהר בלחן של
יוני רכטר. בשניהם ההורה ניצב לא ניצב ליד בית הספר ושומר את צעדי העולל. שני המשוררים, בבואם לתאר את חוויית הפרידה מהילד, נדרשו לשפת העתיקים ולתנ"ך. ההיזקקות לתנ"ך מעידה שהחוויה האישית חורגת לממדים אֶפִּיים, מכיוון שהיא נוגעת בחוויות יסוד המלוות את האנושות מאז ומתמיד.
נעמי שמר כותבת על אם ובתה: "דנה נמה, דנה קמה/ דנה מקפלת את הפיז'מה/ אימא אומרת: 'יופי דנה!'/ שלום כיתה אלף// דנה נמה, דנה קמה,/ את הילקוט על הכתפיים היא שמה/ ועם תפוח ועם בננה/ שלום כיתה אלף... ואימא כבר ניצבת שם/ כמו יוכבד או מרים/ בקני הסוף הרוח שר/ מסע גדול מתחיל היום/ כיתה אלף שלום".
עלי מוהר כותב על אב ובנו: "ילד הולך לו ברחוב/ בבוקר בהיר של תשרי/ אל בית הספר שוב יוצאים הילדים./ גבר הולך אחריו/ משגיח, רואה-לא-נראה/ ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה// ...גבר בלב חייו/ על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב// ...אך הילדים עוד שרים/ שיר על יורֶה וחצב/ וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:/ גם אם אלך בגיא צלמוות/ הן לא אירא/ גם אם אפול פתאום/ יאמר לבי שירה".
נעמי שמר מזכירה את יוכבד ששמה את משה בתיבה על פני היאור, בעוד מרים אחותו ניצבת מרחוק "לְדֵעָה מַה יֵעָשֶׂה לוֹ". לאיזו סערה רגשית נקלעה יוכבד כשעשתה זאת? "מסע גדול מתחיל היום", כותבת שמר. ואכן, בכל ילד המתחיל לשוט על פני ים החיים, נחבאת יכולת גנוזה כמו של התינוק ההוא במצרים, שגדל ושינה את העולם.
עלי מוהר שם בפי האב תפילה מתהילים כ"ג: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". לא רק האב מתפלל, גם הבן במילים משלו. ולא רק האל, גם האב מבטיח לבנו שיהיה עמו בגיא צלמוות, וגם אם ייפול וייכשל, לא נורא, זה שכר הלימוד. לא קל לכתוב זאת, כשמתמודדים עם בן המנסה לבחור את דרכו העצמאית ומעדיף ליפול מלשמוע לעצת המבוגרים. מאין יבוא עזרנו? משא כבד על לב האב.
במצבים כאלה צריך לגייס את כל כוחות הנפש כדי שהלב יאמר שירה. הלוואי.
זה התרגום הפואטי של המשך הפסוק שהזכרנו: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". "שבטך" - כלומר המקל, ולמעשה הייסורים - וכן האפשרות להישען על מישהו, ינחמו אותנו. גם לנפילות (שבטך) יש תפקיד מנחם ומלמד, ומי זה אשר הצליח בחייו מבלי ליפול קודם לכן פעמים אינספור?
לא רק הילדים, גם אנחנו מתחילים מחדש בכל שנה ללמוד אתם. כל שלב חדש, החיים שמים אותנו שוב בכיתה א' בסוד ההתחדשות האישית. "כל עוד עולֶה הבוקר.../ כל עוד הולך לו בן/ ואב בעקבותיו... כל עוד על שחור הלוח/ תתנוסס מילה".
