הצבועים

שופטי בג"ץ היו תמימים אם חשבו שמני נפתלי, אלדד יניב וחבריהם יעמדו בתנאים שהוצבו להם לקיום ההפגנות בפתח תקוה. ההתנהלות של פורעי החוק הללו, שהפרו פסק דין של אותו בג"ץ שניתן רק שבוע קודם לכן, הייתה חייבת ללמד שאי-אפשר לתת בהם אפילו גרם אחד של אמון. מארגני ההפגנות אפילו אמרו זאת במפורש – וזה בדיוק מה שקרה.

הכנופייה הזאת מתיימרת לדרוש שוויון בפני החוק – ומרשה לעצמה להפר אותו שוב ושוב ברגל גסה, בריש גלי ועם עוד כמה חלקי גוף שלא נזכיר כאן. הם מרשים זאת לעצמם קודם כל משום שרשויות אכיפת החוק נוהגות בהם בכפפות של משי, ולא מעיזות לעשות להם את מה שהן עושות למפגינים אחרים. סיבה נוספת וקשורה לכך היא הליטוף שהם מקבלים מן התקשורת מזה כמעט שנה, אותה תקשורת שרובה רוצה לראות את בנימין נתניהו נופל – ולא משנה באיזו צורה ובאיזה מחיר, גם אם מדובר ברמיסת העקרונות העיתונאיים הבסיסיים ביותר.

כל שנותר לקוות הוא, שבפעם הבאה בג"ץ ישים לפרחחים הללו את הגבול ויגיד: הפרתם את התנאים – אין הפגנה. נורא פשוט. כמו שכל הורה עושה לילדיו, כמו שכל מחנך עושה לתלמידיו, כמו שאמורה להתנהל מדינת חוק.

כבר ציטטתי כאן את המשפט המצוין של עמיתי קלמן ליבסקינד: מעולם לא מחו רבים כל כך בקול רם כל כך בטענה שסותמים להם את הפה. בשנתיים האחרונות מתנהלת בחלק ניכר מאמצעי התקשורת הסתה פרועה נגד הממשלה, העומד בראשה והשרה מירי רגב, בטענה שהם סותמים פיות – למשל בהקצבות למופעי תרבות או בטיפול בערוץ הראשון זכרונו לא לברכה. אנשי התקשורת הללו כל כך אובססיביים, עד שאו שהם לא שמים לב לצביעות שלהם או שהם מתעלמים ממנה ביודעין.

קולות המחאה שלהם ושל כמותם זוכים לסיקור עיתונאי חסר כל פרופורציה לחשיבותם. אנשי "תרבות" מנצלים כל במה שניתנת להם כדי לפגוע בצורה גסה ברגב, שכל חטאה הוא רצון להביא לידי ביטוי את השקפת העולם שבשמה נשלחה לכנסת בידי מאות אלפי ישראלים. אמצעי התקשורת לא מתיימרים אפילו להעמיד פנים של אוביקטיביות ומעניקים 90% מהמקום לטענות נגד הממשלה, נתניהו ורגב; אני לא מצליח להיזכר מתי ראיתי ב-ynet ובוואלה מישהו שתומך בהם בענייני תרבות ותקשורת. וכל זה, כאמור, בשמו של חופש הביטוי – שלדעת אותם עיתונאים, סופרים ואמנים שייך להם בלבד. צביעות, כבר אמרנו?

הסתה דומה מתנהלת נגד נפתלי בנט בפרט, ובכלל נגד כל מי שמנסה להכניס עוד קצת ערכי יהדות למערכות ציבוריות כגון בתי הספר והצבא. ההתנגדות הקולנית הזאת באה מצידם של מי שתומכים בנסיונותיהם של הרפורמיים – שהמיטו חורבן על יהדות ארה"ב – לקעקע את מנהגי התפילה בכותל המערבי; של מי שחושבים שצריך ללמד הכל רק על ערכי הדמוקרטיה והציונות; של מי שחלקם חושבים שצריך ללמד על ה"נכבה", משום שבתי הספר בישראל צריכים להציג בפני תלמידיהם בצורה הוגנת גם את עמדתם של מי שרוצים להשליך אותם לים.

הצביעות הזאת נובעת מתוך פחד. הם מפחדים שמי שישמעו ערכי יהדות, עלולים חלילה להתחיל לשאול את עצמם האם אין משהו בערכים הללו. הם מפחדים שהתוצאה תהיה שהם יתקרבו למסורת, ואולי אפילו – חס וחלילה ורחמנא ליצלן – יתחילו לקיים מצוות. הם מפחדים שהתוצאה תהיה שהם יבינו שאנחנו הצד הצודק בסכסוך על הארץ הקטנה הזאת. ובשל הפחד הזה, הם נושאים את דגל הפלורליזם – במטרה לסתום את הפה למי שאינו חושב כמותם. ואז הם צועקים שסותמים להם את הפה.

בקוטב השני של יחסי דת ומדינה ניצבים חלק מן החרדים, בעיקר בירושלים. חשוב מאוד לא להוסיף לכאן ה' הידיעה, כי לא מדובר בכולם וקשה לדעת אם מדובר אפילו ברובם. עם זאת, ברור שמדובר בקבוצה משמעותית – ולו רק בגלל היא צעקנית, קיצונית ואלימה.

כבר ציינתי בעבר, שחלק משמעותי מאותן צעקות, קיצוניות ואלימות – פיזית ומילולית אחד – מופנה לתוך העדה החרדית. הללו נובעות ממחלוקות מרובות: על השפעה, על השקפות, על כסף, על צניעות, על משרות. מי שקורא את הפשקווילים ברחובות מאה שערים, ימצא שם ביטויים מסמרי שיער – לא רק נגד חילוניים, אלא גם נגד דתיים ואפילו נגד חרדים אחרים. ומאחר שהאוזן מתרגלת לרעש והעין מתרגלת לאותיות הענק, אין מנוס מלהעצים את הביטויים, את הגופנים ואת ההאשמות.

איפה כאן הצביעות? בעצם ההתנהגות הזאת. אנשים שלא יעזו להכניס לפה פירור לחם שאינו בהשגחת הבד"ץ ה"נכון", לא מהססים לפעור את פיהם ולבלוע חיים את מתנגדיהם. אנשים שיבחנו כל מילימטר באתרוג, ירביצו ללא כל נקיפות מצפון לחיילים חרדים. אנשים שיזעקו על קדושת השבת, ירעישו עולמות בקללות ונאצות. והם יהיו בטוחים שבכך הם מקיימים מצוות ומוסרים את נפשם עליהן – בעוד שהאמת הפוכה לגמרי: הם מחללים את השם, מבזים את התורה ושמים ללעג את הערכים עליהם הם מתיימרים להגן. אלו בדיוק מי שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

עוד היבט של חרדים – ובמקרה הזה: של מי שמעמיד פנים של חרדי. אריה דרעי תקף בשבוע שעבר בגסות את הציונות הדתית, ובין היתר טען שיש בה קהילות שהן "על גבול הרפורמה". הוא גם יצא בחריפות נגד ארגון רבני צוהר, וייחס לו שיתוף פעולה עם הרפורמים בתחום הגיור "כדי להרוס".

ברור לגמרי שההתקפה הזאת באה מתוך מצוקה של מי שהסקרים נותנים לו במקרה הטוב ארבעה-חמישה מנדטים, ושל מי שמתחיל להריח שוב את הליזול של אבו כביר ומעשיהו. ועוד יותר ברור שהדברים הללו הם שיא של צביעות מצידו של עבריין מורשע, העומד בראשה של מפלגה שסיפקה לשירות בתי הסוהר בשני עשורים הרבה יותר עבודה מכפי שהציונות הדתית סיפקה בתריסר עשורים.

כאשר אדם חבוש כיפה ומגודל זקן, שאף מתהדר בתואר "רב", מבצע עבירות שחיתות חמורות כמו דרעי – הוא גם עושה את העבירה החמורה ביותר שבספר החוקים היהודי: חילול השם. הוא האדם האחרון שיכול להטיף מוסר לאחרים, ובוודאי שהוא האדם האחרון שיכול להתיימר לדבר בשמה של היהדות שומרת המצוות.

"הקבוצה של המדינה" מתייחסת בבוז הגובל בשנאה כלפי מי שאינו אוהד אותה. אם ישראלי רוצה שמכבי תל אביב תפסיד – הוא מוצג כמעט כבוגד. הרי מועדון הכדורסל הזה מייצג את כולנו, אז איך אפשר שלא להזדהות איתו? זה כמובן בלוף מוחלט. מדובר בעסק מסחרי ציני, שמחצית מתריסר שחקניו כלל אינם ישראלים ורק שניים מתוכם נולדו בארץ, ושיש לו מאמן זר ומנהל מקצועי זר.

כעת מכבי עוברת למחוזות הצביעות. מאמן הנבחרת, ארז אדלשטיין, זימן לקראת אליפות אירופה שניים משחקני מכבי – ג'ייק כהן וכארם משעור. הראשון לא התייצב, על דעת עצמו, משום שהבין שאין לו סיכוי של ממש להיכלל בסגל הסופי. השני הודיע שהוא פצוע אבל לא הגיע לבדיקה בידי רופא הנבחרת, כפי שמתחייב. וכך, לראשונה בהיסטוריה, אין ל"קבוצה של המדינה" ייצוג בקבוצה האמיתית של המדינה – הנבחרת הלאומית.

מכבי היא כבר שנים הסמן הימני של רמיסת הכדורסלן הישראלי והמאמן הישראלי, וגוררת אחריה את רוב קבוצות ליגת העל. מאחר שהרבה יותר זול להחזיק שחקנים זרים – בעיוות מטורף הם משלמים מס הכנסה של 25% בלבד – מכבי מעדיפה אותם על פני הישראלים. היא גם ניהלה מלחמת חורמה נגד החוק הרוסי (בכל רגע נתון יהיו על המגרש שני ישראלים), נגד החוק המחייב מספר מינימום של ישראלים צעירים בסגל ובעד העלאת מספר הזרים. ואחרי כל זה, שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן עוד מעיזים לדרוש שכולנו נזדהה עם העסק הכושל שלהם.