נשיאת בית המשפט העליון, השופטת
מרים נאור, היא אישה אמיצה ושופטת שרק החוק עומד לנגד עיניה. השר לביטחון פנים
גלעד ארדן הוא פופוליסט ושרלטן, שאמירותיו נועדו להביא לכך שיזכה לאהדה ממצביעי הליכוד.
בשנת 1618, נהגו מוכרי תרופות בצרפת לבשר על בואם, בדרך של השמעת מוזיקה והשתתפות במופעי רחוב. מי שזכה אז לפרסום נרחב היה תושב פריז בשם טבארין, שנהג לנאום על במה שהקים בפלס-דופין, שבה התגורר, ושימש השראה למערכוני קומדיה דל'ארטה, ולפארסה נוסח המחזאי הבמאי והשחקן הצרפתי מולייר.
אין ספק שלו השר ארדן היה חי באותה תקופה, הוא היה זוכה להערצה חסרת גבולות. היום הוא יכול לזכות בקושי באהדתם של קומץ חברי מרכז ליכוד, שהדברים שהוא אומר וכותב מכוונים בעיקר אליהם. בסוף השבוע הציבה קבוצה המשתייכת לתנועת "דרך חיים", הפועלת למימוש החזון של מדינה יהודית, פסל דמוי זהב בדמותה של הנשיאה נאור, סמוך לבית המשפט העליון. הצבת הפסל נעשתה במסגרת קמפיין שמנהלת התנועה מאזור השומרון, תחת הכותרת "די לדיקטטורה של בג"צ".
השר ארדן, שניחן כנראה בתכונה של מעשה בטרם מחשבה, הזדרז למתוח ביקורת מרומזת על המשטרה שפתחה בחקירה, וכתב בדף הפייסבוק שלו: "הדיווחים על חקירת משטרה בעניין זה מצריכים הסבר מטעם המשטרה, איזו עבירה נחקרת שם ומה בדיוק נבדק". השר ארדן הוסיף בכל הרצינות כי "לא כל מיצג מחאה מצריך חקירה, ובטח לא מייצג שקורא לאלימות או ממחיש פעילות אלימה".
אין אמירה עלובה מזו, וכשהיא נשמעת מהשר לביטחון הפנים, ראוי היה שראש הממשלה נתניהו, יבחר לתפקיד שר שממונה על המשטרה. מי שמבין שהתבטאויות כאלה אינן יכולות לצאת תחת ידו של האיש המופקד על זרוע ביצוע החוק, גם אם הוא מזלזל במצביעי הליכוד, ומאמין שאמירה כזאת תביא לו קולות.
היה מתבקש שהשר ארדן יבדוק מיהו הרב יצחק גינצבורג, העומד בראש תנועת "דרך חיים", שהציבה את הפסל בדמותה של הנשיאה נאור, קודם שפרסם את תגובתו ההזויה. אבל גם ייתכן שדווקא משום שהשר ארדן יודע מי האיש, הוא בחר באפשרות לקושש קולות מחצרו של הרב, גם במחיר של מה שמתפרש כאי שביעות רצונו מתנהלות המשטרה.
הרב גינצבורג, שעומד בראש התנועה שחבריה הציבו את הפסל דמוי הזהב, הוא בעל דעות שאינן מותירות ספק לגבי השקפותיו, דברים שנכתבו על-ידו בעבר אינם זקוקים לפרשנות: "נקמה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיות, מתוך הבנת התועלת שבה (...). הנקמה היא תגובה טבעית ספונטנית ומובילה אותה תחושה של כי עד שלא ימצא הכוח לפגוע במי שפגע לא תהיה לי תקומה".
השר ארדן לא רואה כנראה בכך כנראה בעיה, וגם לא בכך שהרב גינצבורג פרסם בשנת 2003 ספר בשם "צו השעה-טיפול שורש", ובו האשים את השמאל הישראלי באחריות לרצח עשרות יהודים, וקבע כי לערבי אין זכות קיום במדינת ישראל. האם ייתכן שגם זו הסיבה שהביאה את השר ארדן לגלות אם לא אהדה אז לפחות הבנה לצעדן של הארגון שבראשו עומד הרב גינצבורג?
הרב גינצבורג, הצליח להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות על האמירה שהשמיע. לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, כתב מכתב התנצלות, התחייב להימנע מפרסום דברי הסתה, אבל מעולם לא חזר בו מהדברים שכתב.
הרב גינצבורג הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא גם מחבר החוברת "ברוך הגבר", שבה למד הרב גינצבורג זכות ותמך בברוך גולדשטיין, האיש שביצע את הרצח במערת המכפלה.
אין זו הפעם הראשונה שהשר ארדן מקדים מעשה למחשבה. כך הוא נהג למשל כאשר הטלפון הנייד של שדרית הספורט שרון פרי נגנב, ומתוכו הוצאו ופורסמו תמונות בעירום. ארדן, שלא גילה במקרים דומים להיטות כה גדולה, הבין את ההזדמנות לזכות בכותרות מחמיאות על-רקע הביקורת עליו ועל המשטרה, והזדרז להורות למשטרה למצוא את הגנב. מרבית הכותרות היו כצפוי מחמיאות, אבל גם לא נעלמה הביקורת על-כך שהשר ארדן בחר להעניק עדיפות לחקירת הגניבה בשעה שהמשטרה מתמודדת עם מחסור קשה בכוח אדם, וראוי היה להעניק עדיפות גם לעניינים אחרים.
השר גלעד ארדן מתגלה יותר ויותר כמי שאינו ראוי לעמוד בראש משרד לביטחון פנים. הדברים היוצאים תחת-ידו וכאלה שיוצאים מפיו גורמים למבוכה רבה. וכשמדובר במעמד שבו שותף מנהיג המעצמה הגדולה בעולם זה מעיד על מידת רצינותו של ארדן ועל התאמתו לתפקיד.
כשהגיע נשיא ארה"ב טראמפ לביקור בישראל, ניסה השר ארדן לנצל את הרגעים הבודדים שבהם הוא צולם בטקס קבלת הפנים בנמל התעופה בן-גוריון, כדי לשוחח עם נשיא ארה"ב. לאיש לא היה ברור מדוע התעכב הנשיא טראמפ על-יד השר ארדן. אבל עד מהרה התברר כי השר ארדן בחר "לעדכן", את נשיא ארצות הברית, במתקפת טרור אפשרית שהייתה סמוך לזמן ביקורו בתל אביב. אלא שהעידכון הטרי נמסר לנשיא ארה"ב שעה וחצי לאחר שמפקד מרחב יפתח במשטרה הודיע כי מדובר בלא יותר מאירוע דריסה.
אבל זה קטן לעומת ההתבזות שבה התבזה ארדן, שלא ערך בדיקה יסודית כשהציע לראש הממשלה, למנות לתפקיד המפקח הכללי של המשטרה את תא"ל (מיל.)
גל הירש, שנמצא על-ידו הראוי ביותר לשקם את זרוע האכיפה של ישראל. השר ארדן הוכיח שוב כי הוא חובב, ביזה את עצמו ואת ראש הממשלה במינוי שלו היה נבדק מראש היה מגלה שבמגירות אגף החקירות של המשטרה מונח חומר מודיעיני שהגיע מגאורגיה, שלפיו מעורב לכאורה גל הירש בפרשיות הנוגעות על-פי החשד ל
הלבנת הון, ולמעשים אחרים שאינם מאפשרים את מינויו כמפקח כללי של המשטרה.
שיקול דעת ראוי היא כנראה תכונה שחסרה לשר ארדן. אבל כאשר מדובר בשר שממלא תפקיד רגיש, ושלמינויים שהוא מבצע יש השלכה על ביטחון הציבור ושמירת החוק, ההתנהלות חובבנית, צריכה מזמן הייתה להדליק את כל נורות האזהרה לגבי התאמתו לתפקיד.
רק שר יסודי כארדן, שאימץ לעצמו דרך של מטיף בשער, שמטיף מוסר לכל העולם, יכול להגיע לעמדה בכירה במערכת השלטונית ולשאוף להגיע לצמרת הליכוד, כשהוא מציג רקורד מרשים של התבזות לא במקרה אחד, לא בשני מקרים, וגם לא בשלושה. גלעד ארדן הוא טירון והתפקיד שהוא ממלא גדול על מידותיו.
ומילה על פסיקת בג"ץ בעניין השוהים הבלתי חוקיים. בג"ץ כותב במפורש בהחלטתו כי "ככל שמסכים השוהה לצאת מרצונו מהמדינה, ניתנת לו האפשרות לעשות כן, אך אם הוא לא מסכים לכך ניתן להרחיקו, סמכות ההרחקה אינה מותנית בהסכמתו של המורחק".
במקום להשתמש בסמכות שיש בידי הממשלה, ולהרחיק שוהים בלתי חוקיים, יש מי שמעדיפים לגלגל את הכדור לפתחו של בית המשפט העליון, ולהתגולל על הנשיאה השופטת מרים נאור. הצבת פסל בדמותה הוא חציית קו אדום, וכשהשר לביטחון פנים אינו מבין זאת, ספק גדול אם הוא ראוי להמשיך בתפקידו.
