חשיבה אסטרטגית שבלונית בתנאי סביבה נזילים, היא שגיאה מסוכנת. ראינו זאת בהיסטוריה של המלחמות מספר רב של פעמים ובכלל זה בהיסטוריה שלנו. המציאות המזרח-תיכונית נזילה מאוד מאז ההתקוממות במצרים בתחילת 2011, עבור דרך התהפוכות בכמחצית ממדינות האזור, כשהחריפות ביותר הן הדחת קדאפי בלוב ומלחמת האזרחים בסוריה. לאירועים אלה, ראוי לשייך את כיבוש עירק על-ידי ארה"ב והדחתו של סאדאם חוסיין ב-2003. הצונאמי הגיאופוליטי טרם שכך וקיימים לא מעט סימנים שימשך עוד שנים ויקיף אבני דומינו מדינתיות נוספות. לדינמיקה האזורית מצטרפים גורמים עולמיים ואזוריים, שמגדילים את אמפליטודת התנודות בגלל עוצמתם יוצאת הדופן ובכללם: ארה"ב - מתנתקת, רוסיה - מתקשרת ביתר-שאת, אירן - טוענת לכתר-בכורה אזורי, טורקיה - מנסה לחקות את אירן בדרכו המגושמת של
ארדואן והגוש הסוני של המדינות המתונות כביכול, מחפש את דרכו באנדרלמוסיה זו. בשולי אירועים אלה, ניצבת ישראל כשהיא מחפשת "שביל זהב" לעצמה; בינתיים נראה שעיקרו הליכה בין הטיפות מבלי להירטב.
בסה"כ אנו בעיבורו של מהלך גיאופוליטי לעיצוב מדיני חדש של המזרח התיכון, תוך גיבוש אזורי השפעה ותיחום ברור שלהם. מניסיון הסכמי סיקס-פיקו (16.5.1916), אנו ידעים שתהליכי עיצוב מחדש מסוג זה מקבעים עובדות לעשרות שנים ואף יותר. כלומר, התהליכים הנוכחיים יניבו מציאות חדשה שתלווה אותנו, לטוב או לרע, תקופה ארוכה. דומה שכל השחקנים האזוריים מבינים זאת היטב והשחקנים העולמיים, שלהם אפשרויות רחבות יותר לשנות מציאות לא נוחה כאשר ירגישו צורך אמיתי בכך, גם הם פעילים מאוד בַעיצוב מחדש.
היחידה העומדת מן הצד, למעט פעולות צבאיות ספורדיות ברמה של שימור מוגבל על איזון הכוחות, היא ישראל. כבר טענתי בעבר שישראל שוגה במדיניותה זו וכיום אני משוכנע בכך עוד יותר. בתהליכי עיצוב מהותיים, מי שאינו נמצא בשטח ואינו משפיע על המהלכים באופן אקטיבי ורציף אינו נחשב. הסכם הפסקת-האש בסוריה שרקחו האמריקנים עם הרוסים, בהשתתפו אירן, סוריה והחיזבאללה ללא ישראל, מוכיח זאת כשבעה עדים. בשולי ההחלטות הסגורות, התערבה ישראל התערבות מוגבלת והצליחה לשפר מעט עמדות בטרם נסגרו האופציות סופית; לא זו הדרך. כיום הכל מתנהל לפי קווי הפסקת האש ותיחום הפעולות של אותו הסכם וידיה של ישראל כבולות במידה רבה.
בתהליכים היסטוריים, שאלת העיתוי חשובה לפעמים יותר משאלת המהות. לישראל חיכוכים ועימות במספר רמות מול אירן, שהיא שחקנית אזורית ראשית בתהליכים הנוכחיים. עימות זה הוא תולדה של שאיפות ההתפשטות האירניות, אופיה השיעי קיצוני, עוצמתה היחסית, מקומה הגיאו-אסטרטגי באזור ותוכנית הגרעין שהיא מקדמת בתהליכים רצופים ונמרצים. את תוכניות ההתפשטות שלה מקדמת אירן במספר מסלולים משלימים ומקבילים, שתוכנית הגרעין היא רק אחד מהם. הסכם 6 המעצמות בראשות ארה"ב ובחסות האו"ם, שרקם ממשל אובמה עם אירן, משהה, כביכול, את פיתוח היכולות הגרעיניות שלה למספר שנים. בפועל הסכם זה רע לישראל והחריף את מצבה האסטרטגי, משום שיריבה קשה זו מנצלת את "השקט" המלאכותי,
לשיפור מצבה האסטרטגי הכולל באזור. ישראל הרשמית טוענת, כבעבר, שההסכם גרוע אולם נמנעה מהפיכת האמירה לפעולות נמרצות.
1 ארה"ב של אובמה גרסה שההסכם טוב, או "רע במיעוטו"; ארה"ב ד'היום, סבורה שהוא רע, אולם כבולה במידה רבה להסכם שחתם הממשל הקודם. מרבית הגורמים האזוריים המקבילים לאירן רואים בהסכם איום, אך מצבם הגיאו-אסטרטגי הכללי נוח משל ישראל. מרבית יריבותיה של אירן הן מדינות ידידות לשעבר של ארה"ב, שהופקרו ע"י ממשל אובמה לאיומיה של המעצמה האזורית המתגרענת. תחת הממשל החדש של טראמפ התמונה עדיין מטושטשת ומדיניות ארה"ב חסרת כיוון מוגדר; מצבה של ישראל דומה לשלהן.
אירן פועלת בחכמה רבה. האופק האסטרטגי שלה ברור:
הגמוניה אזורית נרחבת, המושתתת על שליטה טריטוריאלית ישירה ועקיפה, מטריה גרעינית ויכולות קונבנציונליות מקיפות ומגוונות. יכולות אלה משלימות את חופש הפעולה האירני, לפני היות הגרעין זמין ולא פחות מכך גם לאחר מכן. הרצף הטריטוריאלי אליו חותרת אירן מורכב מ"סהר עליון" המחבר אותה דרך סוריה ולבנון לים התיכון, ומ"סהר תחתון", ברור פחות, שעובר דרך סומלי, תימן, סודן וסיני - לאורך הסואץ - אל הים התיכון. במקביל פועלת היא להקמת בסיסים ימיים נוספים בים התיכון, בעיקר באיטליה.
כאשר תשלים מהלכים אלה, תכתר למעשה את ישראל ברצף של איומים קונבנציונליים לאורך כל גבולותיה. איומים אלה יתוגברו בהמשך במטריה גרעינית. בהשראת מורך לב ופיק בירכיים של חלק ממנהיגותה הצבאית של ישראל, שפעלה בהשראה אמריקנית שלילית בשליחות ממשל אובמה, נמנעה ישראל מתקיפת תשתית הגרעין האירנית בשנים 2010 - 2012. אלה היו השנים הנוחות ביותר לכך מבחינת מצב האיום האירני הכולל. לאחר שת"פ מודיעיני וחבלני אינטנסיבי בין ישראל לארה"ב נגד תוכנית הגרעין האירנית במשך מספר שנים - מאמץ שהניב עיכובים אך לא בלם את המהלך העיקרי - פרשה ארה"ב ממהלך זה ופנתה לדרך המו"מ מאחורי גבה של ישראל שלא גילתה עובדה זו במשך למעלה משנה - כשל מודיעיני חמור של המוסד בראשות
מאיר דגן, שהיה אחראי על תאום הפעולות נגדה במשך מספר שנים.
המו"מ בין 6 המדינות לאירן עסק בעיקר בפיתוח הראש הגרעיני הקרבי ובתשתית הדרושה להפקתם של חומרים בקיעים. עם התקדמותו התברר שלאירן קשרים מסועפים עם צפון-קוריאה, שמקדימה אותה בפיתוח נשק גרעיני.
קשרים אלה תמכו במאמץ האירני ויתמכו בו גם בעתיד, אלא אם יחול שינוי בקוריאה. שינוי מהותי בצפון-קוריאה יכול להתרחש רק בהתערבות ארה"ב או סין. בינתיים, נראה שממשל טראמפ נוקט עמדה מילולית חריפה יותר מקודמו, אבל עדיין אינו מוכן לנקוט צעדים מעשיים.
אפשר שהמציאות הפוליטית הפנים-אמריקנית, כלל לא תאפשר לו יוזמה כזו. בהסכמה הדדית בין ארה"ב לאירן, הוצאו ממסלול הסכם הגרעין נושאי פיתוח הטילים הבליסטיים - הכלי המרכזי הנושא ראשי-קרב גרעיניים לטווחים ארוכים. הוצאה מהדיון גם מדיניות ההתפשטות האימפריאלית האירנית במרחב המזרח תיכוני; הוצאו מהדיונים גם נושאי הפצת הטרור השיעי באזור באמצעות גורמים אירניים (משמרות המהפכה) ומשתפי-פעולה נגררים דוגמת חיזבאללה. אירגוני-משנה המופעלים ומתואמים ע" משמרות המהפכה האירניים פועלים בעירק, בתימן ובמזרח אפריקה. ארה"ב אינה מגלה תבונה מדינית יוצאת דופן בשנים האחרונות. במיוחד "נמנעה" מכך בקדנציה השנייה של הנשיא אובמה. עם זאת, קשה להאמין שנעלמה מעיניה העובדה שאי הכללת שאיפות ההתפשטות של אירן במזרח התיכון ואף מעבר לכך בהסכם הקושר זאת עם תוכנית הגרעין, הינה הזמנה דה-פקטו לאירן להמשיך בפעולותיה.
הסכם הגרעין כלל שני סעיפים כלכליים משמעותיים מאוד: הסרת הסנקציות הכלכליות של ארה"ב, אירופה ומדינות נוספות, ושחרור סכומי כסף גדולים של אירן, שהקפיאה ארה"ב כחלק מהסנקציות הכלכליות. שינויים אלה יעשירו אותה במאות מיליארדי דולרים בשנים הקרובות, כשעיקר הכספים הללו מיועד לקידום המטרות האסטרטגיות שלה, ובכלל זה חידוש מסיבי של הצבא הקונבנציונלי.
כניסתה של רוסיה מחדש לאזור, משנה את האיזונים הגאו-פוליטיים פעם נוספת. נראה שגם כאן ארה"ב מבכרת לנגן כינור שני, כשהיא מפקירה בכך פעם נוספת את ידידיה מן העבר הקרוב והרחוק, שרובם טרם הפנימו זאת כהלכה. הכניסה הרוסית מסבכת את המצב מבחינת חופש-הפעולה הישראלי, שהיה מובן מאליו עד לפני מעט יותר משנה. עתה "אגדה" יותר ממציאות. חרף זאת, המצב עדיין נזיל וחשוב להתערב באופן שוטף בעיצובו; התערבות, משמע -פעילות.
המצב שהתפתח לאחרונה מול ארה"ב, הפוך במידה רבה לזה ששרר בסוף עידן אובמה. בתקופה זו היו הקשרים עם הבית הלבן רופפים, ועם מערכת הביטחון האמריקנית - טובים.
עם משרד החוץ היו היחסים גרועים תמיד, מאז הוכרזה עצמאות ישראל. כיום הקשרים עם טראמפ טובים, אולם איוש התפקידים העיקריים הקשורים בביטחון הלאומי: שר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי, וראש הסגל - כולם אנשי צבא בכירים בדימוס - אינו מייצר יחסים לבביים כבעבר, בין היתר בשל אופיים של השחקנים ושינוי הדגשים במדיניות העולמית של ארה"ב.
על ישראל לפעול "מתחת לרדאר" בכדי להבטיח שמשפט המפתח של הנשיא:"America first", לא יתפרש ע"י פקידיו כפשוטו ביחס לבעיות הביטחון של ישראל. במציאות מורכבת ומטרידה זו, עדיין ניתן למצוא אצל פרשנים וחוקרים ישראלים עמדות מן הסוג שמצאתי במאמרה של רבקה בורשטיין, ב
מעריב: "גרעין של שליטה".
2 במאמר מדברת הכותבת על צורך "בתנאים מוקדמים" (הוכחות משפטיות?!) שיאפשרו לארה"ב לפעול נגד אירן. התנאים המוקדמים שהיא דורשת הן "עובדות מוצקות" על הפרות אירניות. אינני יודע אם היא חסרת הבנה בחומר, סתם נאיבית או אקדמאית טיפוסית, שאינה חיה בעולם המציאות.
נגד עמדה זו פועלים לפחות חמישה גורמים כבדים: 1. אירן מעולם לא חשפה את מתקניה לבדיקה חשיפה מלאה; זו אחת הביקורות החשובות ביותר על ההסכם. 2. אירן משתפת פעולה עם
קוריאה הצפונית בפיתוח הגרעיני ושת"פ זה אינו גלוי לעין ואינו חלק מההסכם. יש הערכות שחלק מהמערכים וחומרי הביקוע האירנים הועברו לאחסנה בקוריאה הצפונית ולא פורקו כנדרש ע"י ההסכם. 3. תוכנית ההתעצמות הגרעינית אינה כוללת רק את הראש הקרבי והחומר הבקיע, אלא גם את מערכי השיגור וההפצה, שאינם חלק מההסכם (בין היתר בגלל התנגדות אירנית, לא מקרית). 4. האימפריאליזם האירני פועל ללא לאות ובכל האמצעים ליצירת מצב שלאחר תפוגת ההסכם (אם לא יופר קודם) יימצא בעמדת עליונות מוחלטת באזור. פעילות זו אינה כלולה בהסכם. 5. מעצמה גרעינית זקוקה גם לאמצעי הגנה עצמית כחלק מהמערך הצבאי המאיים שהיא בונה וליכולות פיזור הנשק ואמצעי השיגור להבטחת כושרם המבצעי. אלה אינם חלק מההסכם.
לארה"ב חופש פעולה מלא לטפל בכל האלמנטים של מערכת הנשק האירנית, למעט הראש הקרבי וחומרי הביקוע הקיימים. הואיל וכל פעולה עלולה להוביל להתפתחויות נרחבות מעבר לייעוד המוצהר שלה, חייב התכנון האסטרטגי והאופרטיבי לקחת זאת בחשבון.
בתוכנית טכנולוגית אסטרטגית, פיתוח היכולות איננו רק בניית המוצר הסופי. המשמעות הבלתי-הפיכה בתהליכים אלה היא בניית בסיסי הידע וצבירת הניסיון היישומי, לרבות: ארגון, ניהול, והכשרת כ"א. אלה נשמרים, בידי הצד המפתח, כמעט במלואם אם אין מטפלים בהם. היצמדות דוגמטית ופשטנית להסכמים-שכל כולם לקט של הונאות מכוונות - כל צד ומטרותיו הוא - איננה חכמה ואיננה מגדילה כהוא זה את מרכיבי הביטחון האמיתיים.
אם רוצה טראמפ לשנות את כיווני ההתפתחות הללו במזרח התיכון, לשמר גרעין של השפעה בו ולמנוע מרוץ-חימוש גרעיני, הזמן לפעולה הוא בשנה הקרובה. לא אתפלא אם במוקדם או במאוחר יתברר שצפון-קוריאה העבירה ראשי קרב לאירן בתמורה לחומר בקיע חלופי וכסף. אירן שומרת את אלה לרגע האמת או שתחשוף אותם בהפתעה, כאשר תהיה מוכנה עם אמצעי השיגור וההגנה שלה.
אין צורך ל"פברק" דוחות מוזמנים מהאו"ם או מהמודיעין האמריקני על הפרות אירניות של הסכם הגרעין בכדי לפעול נגדה.
צריך לפעול מול כל מה שאינו כלול בהסכם, השאר יתרחש באופן טבעי. פעולה כזו תשרת גם את האינטרס האמריקני מול קוריאה הצפונית, במחיר נמוך יותר מהמחיר שתשלם ארה"ב אם תתחיל במזרח הרחוק או תנהל מהלכים סימולטניים נגד שתי המדינות הסרבניות גם יחד. 
