"להלכה, ראש הממשלה הוא פרימוס אינטר פארס [ראשון בין שווים]. בפועל, הוא פרימוס מאוד" - מסביר סר האמפרי ב"כן, אדוני השר". אותם דברים יכולים להיאמר על נשיא בית המשפט העליון.

מבחינת החוק היבש, לנשיא בית המשפט העליון אין הרבה סמכויות עודפות על פני חבריו. הוא תמיד עומד בראש ההרכב בו הוא חבר; הוא עומד בראש בית הדין המשמעתי לשופטים; הוא יכול לקבוע כללי אתיקה לשופטים; הוא יכול להורות על הרכב מורחב; הוא קובע את המותבים ואת מועד תחילת הדיון. אלא שהנוהג מעניק לנשיא הרבה יותר סמכויות וכוח.

קודם כל, נשיא בית המשפט העליון תמיד חבר בוועדה לבחירת שופטים, וכמעט שלא היו מקרים בהם מונו שופטים שלא בהסכמתו - במיוחד לבית המשפט העליון. הוא מייצג את כל מערכת בתי המשפט מבחינה ציבורית וגם אל מול הדרג הפוליטי, ולדבריו בפומבי תמיד יש חשיבות רבה. לעומת זאת, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, אין לו יותר משקל בפסיקה; יש לו קול אחד, בדיוק כמו לכל שופט אחר. מדי פעם קורה שהוא נותר במיעוט - אפילו בתיקים חשובים: כך אירע לאשר גרוניס גם בעתירה השנייה לבג"ץ נגד חוק המסתננים וגם בעתירה להשעיית ראשי ערים שהועמדו לדין.

מה שעוד פחות שמים לב אליו, הוא כוחו של הנשיא בחיי היום-יום של בית המשפט העליון ומערכת המשפט כולה. לבית המשפט העליון יש לכל היותר כמה עשרות פסקי דין בשנה שמעוררים עניין ציבורי מיוחד ולעיתים גם מחלוקות ציבוריות ופוליטיות. הוא דן מדי שנה ב-10,000 תיקים שגרתיים לגמרי, ובמערכת כולה נפתחים מדי שנה 600,000 תיקים ומעלה. לכן, השפעת ההחלטות השוטפות של הנשיא היא הרבה יותר גדולה מאשר חלקו - או אי-חלקו - בכמה פסקי דין בולטים.

כאשר מדובר בנשיא המכהן קדנציה ארוכה - ואסתר חיות אמורה לשמש בתפקיד שש שנים - יכולתו לקבוע את קווי הפסיקה גדולה עוד יותר, משום שיש לו יותר הזדמנויות לעשות זאת. החל מההרכבים, עבור בדיונים נוספים וכלה בהוראות מינהליות - כך משפיע נשיא בית המשפט העליון.

קביעת הרכבים. נכון שהחוק קובע שנשיא העליון יקבע את ההרכבים בו, אך בפועל מדובר כמעט תמיד בקביעה רנדומלית של המזכירות. בעיקרון, כל השופטים יושבים זה עם זה, כולם דנים בכל הנושאים וכולם עושים תורנויות. ובכל זאת, נשיא העליון יכול להתערב בהרכבים ספציפיים ולעיתים נדמה שהדבר אף נעשה.

הנשיא גם מעורב לעיתים בהחלטה על הרחבת ההרכב מלכתחילה. נכון שהסמכות היא בידי כל שופט, וכך גם מתקבלות החלטות כאלו, אך מותר להניח שהדבר אינו נעשה בלא ידיעתו והסכמתו של הנשיא. אשר גרוניס הרחיב הרכבים לעיתים קרובות יחסית: כך למשל הוא הורה שהערעורים בתיקי אהוד אולמרט יישמעו בפני חמישה שופטים (דורית ביניש הותירה את ההכרעה בערעורו של משה קצב בידי שלושה שופטים).

דיונים נוספים. למרות שהחוק מאפשר לנשיא בית המשפט העליון להאציל את סמכות ההכרעה בבקשות לדיונים נוספים, בפועל הנשיאים שומרים זאת לעצמם (למעט במקרים בהם ישבו בתיק המקורי). גרוניס השתמש ביד רחבה יחסית בכלי הזה; נאור - בקומץ תיקים בלבד (ובין היתר דחתה בקשה לדיונים נוסף בנושא הריסות הבתים ובתיק רומן זדורוב). נכון שהפסיקה העקבית היא להעניק במשורה דיונים נוספים, אך הנשיא הוא שיחליט האם מדובר בהלכה הסותרת הלכה קודמת, או בכזו "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה דיון נוסף. מה זה "חשיבות"? כל נשיא יכול לצקת תוכן משלו למילה זו.

משפטים פליליים חוזרים. גם כאן הנשיא יכול להאציל את הסמכות, וגם כאן הנשיאים נוהגים לטפל בבקשות אלו בעצמם. מדובר ביכולת להכריע לבד בתיק שהוכרע כבר במחוזי וגם בערעור בעליון: עליו לקבוע האם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". ושוב: הנטייה היא לצמצם מאוד בהיענות לבקשות למשפטים חוזרים, אך כל נשיא יכול להנהיג מדיניות משלו, ובוודאי שלכל אחד עשויה להיות השקפה שונה לגבי טיב הראיות החדשות.

פסילת שופטים. עוד נושא בו יכול הנשיא להאציל סמכות אבל תמיד עוסק בו בעצמו, בשל חשיבותו הציבורית והצורך בקו אחיד. ערעור על החלטת שופט לפסול או לא לפסול את עצמו, בכל ערכאה שהיא, עובר מיידית לבית המשפט העליון. הקו המסורתי הוא למעט מאוד בקבלת בקשות פסלות; הן גרוניס והן נאור פסלו אולי שניים-שלושה שופטים כל אחד. ושוב: כל נשיא יכול לקבוע פרשנות משלו למילים "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". נכון שגם כאן יש פסיקה רבה, אך אם הנשיא חושב אחרת - זכותו וחובתו גם לפסוק אחרת.

הכרעות מנחות. אין הכוונה לפסקי דין בנושאים שברומו של עולם, אלא דווקא לעניינים טריוויאליים אך רבי חשיבות. לדוגמא: גרוניס החל לפסוק הוצאות משמעותיות בהליכי סרק, אך הוא לא היה נשיא מספיק זמן כדי שהמסר הזה יחלחל ליתר חלקי המערכת; נאור די זנחה את הנושא. הנשיא יכול לבקש להעביר אליו תיקים בהם יוכל לתת פסקי דין כאלו. הנשיא אינו יכול להוציא הוראה לחייב בהוצאות ריאליות (ואגב: החוק כבר מחייב זאת), אבל יכול להכריע כך בעצמו שוב ושוב, אולי להוסיף כמה מילים עקרוניות וגם לדאוג שהדברים יפורסמו. כנ"ל לגבי חיוב עורכי דין בהוצאות אישיות, המשמעות של אי-התייצבות לדיונים ועוד בעיות בהן נתקלות מדי יום הערכאות הנמוכות יותר.

הוראות מינהליות. גרוניס הוציא נוהל לגבי דחיית דיונים, בניסיון להפסיק את הרעה החולה הזאת, אך הוא לא ממש מקוים. נאור לא עסקה בנושא ובכלל לא הוציאה נוהלי עבודה לשופטים. מה שמראה, שהנשיא יכול לבחור האם לעסוק בתחומים אלו, ואם כן - באלו מהם. אישיותו ועמידתו על שלו גם קובעים לא מעט האם הנוהל ייושם או יישאר בגדר אות מתה.

ניהול המערכת. הניהול היום-יומי מופקד בידי מנהל בתי המשפט, אך לנשיא יש השפעה כפולה עליו. ראשית, הוא יכול לקבוע סדרי עדיפויות: האם לבנות בתי משפט בפריפריה, או להשקיע במיחשוב? האם להיאבק על תוספת שכר לעוזרים המשפטיים, או על הפנסיה לשופטים? שנית, וזו החלטה שתהיה בשנה הבאה בידי חיות עם פרישתו של מיכאל שפיצר, הוא למעשה ממנה את מנהל בתי המשפט - וברורה ההשפעה שלו באמצעות מינוי זה.

דוברות. דוברת בתי המשפט כפופה למנהל בתי המשפט, אך לנשיא יש השפעה רבה על הקו בו נוקטת יחידת הדוברות. הקו המסורתי של כל הנשיאים הוא: השופטים מדברים רק בפסקי הדין. אלא שהקו הזה אינו רלוונטי לעידן הפייסבוק והטוויטר, כאשר בתי המשפט סופגים ביקורת ממי שכלל לא טרחו לקרוא את פסקי הדין. לכן, לעיתים אין מנוס מלהעמיד את הדברים על דיוקם. נאור עשתה את זה בשבוע שעבר בנוגע לגירוש המסתננים, אך זה היה צעד חריג מאוד. הנשיא יכול להחליט על שינוי מתון במדיניות: תגובות מנומסות אך תקיפות ומיידיות לביקורת שאינה מתבססת על עובדות.