רוקדים עם מחבלים

שוב ושוב חוזרת התופעה של מתן במה למחבלים באמצעי השידור הישראלים, כולל "הממלכתיים" שבהם, כדי שאותם מחבלים יוכלו לפנות אל הציבור הישראלי מעל ראשיהם של נבחריו. כך מתאפשר לאותם מחבלים לשחק ברגשות הציבור בכלל, ואף ברגשותיהן של משפחות שיקיריהן (או גופותיהם) נמצאים בידי ארגון טרור זה או אחר. כך מופעלת סחיטה רגשית כלפי המשפחות, הציבור, התקשורת והממשלה. כך נפלה הממשלה לפני שנים אחדות לעסקת שליט.

הדוגמה האחרונה ניתנה אמש (04.09.17) והבוקר (05.09.17) כאשר גל ברגר, כתב "כאן" לענייני ערבים, ראיין מחבל בכיר של חמאס ב"גדה" (מושג ששימש את הכובש הירדני כאשר הביט מבירתו רבת-עמון מערבה, וכבר חמישים שנים שאין כל משמעות או הצדקה או צורך לשימוש בו). הכתב שכח שהוא מראיין מחבל, ואפשר לו להשמיע איומים וסחטנות כלפי ישראל ואזרחיה, וכך לבחוש בקלחת הישראלית.

אין שום הצדקה להעמיד את אמצעי התקשורת הישראלים לרשות האויב, כדי שמחבלים ישתמשו בהם להעברת מסריהם. תקשורת אחראית אינה נוהגת כך. לא מדובר על חופש העיתונות, אלא על חוסר אחריות של העיתונות, ההופכת את עצמה לכלי בידי מבקשי נפשה של ישראל. שירות השידור הבריטי במלחמת העולם השנייה לא העביר מסרים של האויב הגרמני.

לא מיותר להזכיר שוב את ההתייחסות הסלחנית של התקשורת לרוצח הנתעב מרוואן ברגותי שנשפט לחמישה מאסרי עולם על מעשי רצח שהיה שותף עליהם. ההתייחסות התקשורתית אל הרוצח כאל מועמד לתפקיד פוליטי בכיר ברשות הטרור הפלשתינית היא ביזוי מערכת המשפט הישראלית והדין שחרצה לגביו. הפצת המסרים שלו מתוך "הכלא" הישראלי חייבת להיפסק. כך גם הרחמים על כך שנמנע מרעייתו לבקר אצל יקירה הרוצח.