תלמידי הקולג'ים והאוניברסיטאות בארה"ב רוצים מאוד לשנות את העולם, אך רבים מדי מהם סבורים שלעשות משהו משמעותי שווה לעשיית משהו יוצא דופן, כמו להפוך לידוען אינסטגרם, להקים חברה מצליחה או לסיים משבר הומניטרי. הם טועים – כותבת בניו-יורק טיימס אמילי אספהאני-סמית מאוניברסיטת סטנפורד.

שאיפות אידיאליסטיות הן חלק מלהיות צעיר, אך המדיה החברתית הפכה את היעד להשיג זאת להיות זהה לזוהר. אלא שהרעיון לפיו חיים משמעותיים פירושם להיות או להיראות יוצא דופן הוא שגוי. בחמש השנים האחרונות ראיינה אספהאני-סמית עשרות אמריקנים ושאלה אותם מה נותן משמעות לחייהם, וקראה אלפי עמודים של מחקרים בנושא. המסקנה: לרוב אלו חיים רגילים שעוברים בצורה מכובדת.

לדעת אספהאני-סמית, הביטוי הטוב ביותר לכך הוא ספרה של ג'ורג' אליוט "Middlemarch" – 700 עמודים שעל כל סטודנט לקרוא, משימה הדורשת דבקות ומשמעת, ממש כמו השגת חיים משמעותיים. גיבורת הסיפור היא דורותי ברוק, אישה צעירה ומכובדת, המשקיעה שנים בניסיון לעשות טוב בעולם הפילנטרופיה. מולה מופיע טריוס לידגייט, רופא צעיר השואף להגיע לגילויים מדעיים חשובים.

שניהם מוצאים את עצמם בנישואין הרסניים וחלומותיהם הולכים ומתנפצים. טריוס נכנע לתאוות הבצע של אשתו רוזמנד ומוותר על הקריירה במחקר כדי להתעשר כרופא. הוא מת בגיל 50 בהרגשה שחייו היו כישלון. דורותי מתחתנת עם כומר, מתאלמנת ונישאת בשנית לאהבת חייה, אך גם היא אינה מצליחה להגשים את שאיפותיה. אבל בניגוד לטריוס, דורותי מצליחה להתאים את עצמה למציאות ומוצאת את ייעודה וסיפוקה בהיותה רעיה ואם.

היא מתחילה לחיות את הרגע, במקום לשקוע בטרוניות אנוכיות; היא מאמצת את החיים כמות שהם ותורמת ככל יכולתה לסובבים אותה. דורותי מבינה, שהפצת הטוב בעולם אינה כרוכה דווקא בפעולות היסטוריות. פסקת הסיום של אליוט, סבורה אספהאני-סמית, היא אחד הקטעים היפים ביותר בספרות בכלל. היא מבטאת מהם חיים משמעותיים: להתחבר ולתרום למשהו שמעבר לך, גם אם בצורה הצנועה ביותר.

רוב הצעירים לא ישיגו את המטרות האידיאליסטיות שהציבו לעצמם. הם לא יהיו מארק צוקרברג הבא. הגיגיהם לא יתפרסמו בעיתונים יוקרתיים. אבל זה לא אומר שחייהם יירדו לטמיון. ממש לא. "לכולנו יש מעגל של חיים שאנחנו יכולים לגעת בהם ולשפר אותם – ושם אנחנו יכולים למצוא את משמעותנו", טוענת אספהאני-סמית.

ענף הולך ומתפתח של מחקר פסיכולוגי בנושא החיים המשמעותיים, מאשר את חוכמתה של אליוט: המשמעות אינה טמונה בהצלחה ובזוהר, אלא ביום-יום. מחקר אחד הראה, כי בני נוער שביצעו משימות בבתיהם, הרגישו יותר מסופקים – כי הם תרמו למשהו גדול מהם: משפחתם. מחקר אחר מצא, שעידוד לחבר נתן גם הוא משמעות לחייהם של מתבגרים. מי שרואים את עבודתם כהזדמנות לשרת את קהילתם המיידית, מוצאים בה יותר סיפוק – והכוונה גם לרואה חשבון המסייע ללקוח וגם לפועל המאכיל את משפחתו.

כאשר הסטודנטים חוזרים לספסל הלימודים, מסיימת אספהאני-סמית, עליהם לחשוב על זה: אינכם צריכים לשנות את העולם או למצוא את היעד האמיתי שלכם כדי לחיות חיים של משמעות. חיים טובים הם חיים של עשיית הטוב – ואת זה יכול לעשות כל אחד.