הצל ניצב לצידו

אלכס

אני פוסע בהיסוס, דואג שלא ליפול. גופי ארוך וכפוף. עקמת קלה מטה אותו לצדדים ורגליי מסתבכות. אני אוחז בחוזקה במעקה. הרוח קרה ואצבעותיי נוקשות. אני מביט בים, רואה את הגלים בולעים אותי לקרבם והדגים נוגסים בבשרי. הפחד לופת את גופי ואני בודק שהצל לצדי.
אישה כבדת גוף, פניה בצקיים, מדדה לעברי. "אלכס! אלכס!" היא צועקת. נאבקת ברוח הסוררת. זאת אימא שלי. היא מושיטה את ידיה.

"אני בא אמא!" אני צועק ואוחז בידה.

מרחוק יבשה ושמש חמה.

הצל ניצב לידי. הוא ארוך, דק ושחור. לפעמים נדמה לי שהוא שקוף. סביבו חלל דחוס כמו מעטפת כהה וסמיכה. גופו הצר משנה צורה. כשהוא נעלם אני מבועת. קורא לו. הוא מחליק בגמישות, נעמד לצדי וצוחק צחוק קטוע. "אל תדאג, אל תדאג," הוא נוהם לחלל וחוזר על המילים. אני נושם לרווחה.

ככה זה תמיד. אני לא מגלה לאיש על הצל. אני מתבייש.

אבל שם, בכפר, כשהייתי קטן, הייתי הולך לאט.

אם הייתי רואה מרחוק חבורת נערים הייתי עוקף אותם בזהירות, אחר כך רץ מהר.
כשהייתי נרגע ומסדיר את נשימתי, הייתי פוסע קדימה ואחורה, בודק שהצל אתי.
תמיד נעצתי עיני בקרקע, שומר שהצל לא יערים עלי ויסתלק.

בערב, בחושך, הצל היה נעלם. דאגתי שלא יחזור. סביבי נעו צללים מפחידים. לא הצל שלי, צללים אחרים. קראתי לאמא. היא באה בצעד חפוז אבל לא שאלה מה קרה. "עכשיו לישון," נהגה לומר בנחישות, "מחר בית ספר".

"אבל אמא, הצל שלי הלך", לחשתי בדאגה.אימא הייתה מתעצבנת. "כל כך הרבה פעמים הסברתי לך", נאנחה בייאוש, ואני שכבתי בשקט וכיסיתי את הראש בשמיכה. ככה הייתי נסוג לשינה עמוקה. כשישנתי לא הייתי דואג.

בבוקר רציתי לספר לאימא על הצל. אימא הייתה טרודה, ממהרת. רצתי אחריה. "אמא, אמא! הצל רודף אחרי"! צעקתי. רציתי שתשמע. אימא הייתה נעצרת. "הצל חבר שלי", הסברתי. "הוא שומר עלי. כשהוא איננו אני פוחד". אימא מושכת בכתפיה. "עכשיו מהר, מהר", זרקה לעברי את הילקוט הכבד. "הכול בפנים"?

נענעתי בראשי ומיהרתי לצאת.

לפעמים בדרך היו הילדים מתקבצים סביבי. "אתה מחפש את הצל"? הם התלו בי. "עזב אותך," צהלו בשמחה, ואני הייתי מתקפל וממהר לברוח.

בכיתה האוויר היה דחוס וריח כבד של זיעה עטף אותי. ישבתי בשקט- בשקט, חיפשתי את הצל שלי. הוא לא היה. הבנתי שהוא מחכה לי בחוץ.

בהפסקה ישבתי על אבן בחצר והוא עמד לידי. הוא היה גבוה, שחור ודק. זרועותיו ארוכות מאוד ואצבעותיו מתפתלות כמו נחשים קטנים. גם רגליו דקות וצרות, כף רגלו גדולה ושטוחה, מונחת כמו עטלף בפישוק איברים. אף פעם לא ידעתי בן כמה הוא. אבל תמיד חשבתי שהוא יפה ואמיץ.

"רק אתה חבר שלי", אמרתי לו בחצר. "חבר, חבר", הוא צחק בקולו הצרוד. הוא תמיד חזר על כל מילה.

הפעמון צלצל. כל הילדים נמלטו מהכיתה.

אני חיכיתי שכולם ייצאו. אחר כך הלכתי עם הצל הביתה. כל הדרך שינה צורה.

בחצר הבית אימא פיסלה את הפסלים שלה. אהבתי להביט בה לשה בחומר הלבן באצבעותיה הארוכות. סביבה פזורים הפסלים הלבנים. ראשים קירחים, עיניהם חלולות.

מחלונות הבתים שלנו היו ניבטות המצבות הדוממות של בית הקברות הסמוך ועליהם הראשים הלבנים. הפסלים היו מציינים את ייחודו של המת.

לפעמים הייתי הולך לבית הקברות עם הצל. הייתי יושב על אחת המצבות ומביט בראשים הלבנים. נדמה היה לי שהם מברכים אותי כמכר ותיק. הייתי מחליק ברכות על המצבות, נוגע בפסלים האילמים.

"אתה יודע", אמרתי לצל. "המצבות כל כך לבנות אבל למטה הכל שחור". הצל נענע בגופו. "נכון, נכון", אמר בקולו הצרוד.

בבית הייתי מטפס על הכיסא ומציץ מהחלון, רואה המון אנשים ועגלה יפה ובתוכה שוכב איש מגונדר. גם אימא הייתה ניגשת לחלון. "עוד לוויה", הייתה אומרת. גם שאר האנשים הציצו מחלונות הבתים.

"מעניין אילו חיים הוא נושא עמו למשכנו החדש", אמרה אמא.

ציפורים עליזות ליוו את הלוויה בקולות צפצוף צווחניים.

המתים יפים, חשבתי, אבל מה קורה לצל שלהם? לא הכל הבנתי. הייתי עצוב. אף פעם לא הייתי ממש שמח. תמיד קרו לי דברים רעים, אבל הצל היה תמיד לידי. אני חושב שגם הוא רצה להיות בקרבתי כי היינו חברים. אני חשבתי עליו כל הזמן. גם היום.

פעם טיילתי בחצר. פתאום ראיתי את הצל שוכב ולידו צל קטן. כשהתכופפתי ראיתי ציפור. היא פרפרה והכנף שלה חבטה בקרקע. הרמתי אותה בעדינות. היא הייתה פצועה, הניעה את ראשה מצד לצד והביטה בי בחשש. טיפלתי בה כמה ימים. היא הבריאה ופצחה בשיר וקולה הערב הרעיד את הבית. היא הייתה מנתרת בשמחה עד שיום אחד עפה. אבל היא חזרה כל יום. הייתי מניח לחם על החלון והיא צייצה בשמחה. הייתי עומד מרחוק שלא להבהיל אותה. ידעתי שהצל הביא לי מתנה.

הזמן חלף מהר. הצל תמיד היה אתי אבל לפעמים הצטערתי שאין לי עוד חברים. רציתי, אבל פחדתי שהצל יכעס. גם הילדים התרחקו ממני.

כשאם לא הייתה מפסלת היא הייתה יושבת במטבח עם השכנה השמנה. הן היו מדברות בלחש, כדי שלא אשמע. אימא הייתה מביטה בי ואומרת בחמיצות: "הוא כל כך גדל". ידעתי שהיא לא מרוצה. הייתה לי עקמת והייתי כפוף. הלכתי כמו גמל. אמרו גם שהעיניים שלי מתגלגלות. "הוא עוד מחפש את הצל שלו", אמרה אם לשכנה. "חשבתי שזה יעבור לו". השכנה נענעה ראשה בצער. שמעתי הכול. הייתי מרוגז ועצוב שככה היא מדברת עלי.

יום אחד, כשפיסלה בחצר, התקרבתי וטבלתי את הידיים שלי בחומר הרך. "גם אני רוצה", אמרתי לה "למדי אותי". הרגשתי שהיא מביטה בי במורת רוח. "לך החוצה לחברים", היא אמרה בכעס. "אין לי חברים", מלמלתי ויצאתי.

בחוץ ראיתי אותם משחקים. הכדור עבר מיד ליד. הצל ניגש אלי. הוא נראה יפה וחזק בבגדיו השחורים. הוא הושיט לי את ידו הארוכה והמגוידת וחיבק אותי. פרצתי בבכי.

יום אחד אמרה לי אמי: "אתה כבר גדול ואנחנו נוסעים"/ הלב שלי דפק. "לאן"? שאלתי. "לארץ אחרת מעבר לים"' אמרה ולא פירטה. נבהלתי. זינקתי ממקומי ורצתי לספר לצל. "אנחנו נוסעים"' אמרתי לו. הצל התרגז ורקע ברגליו. "מה פתאום, מה פתאום"! התחלתי לרעוד. "לארץ אחרת, מעבר לים. אתה תבוא אתי"? הצל הושיט את זרועו הארוכה ואצבעותיו המעוותות משכו בשערי. "ביחד, ביחד"! הוא צעק. "אתה חבר טוב"! אמרתי לו וחיבקתי אותו. נדמה לי שהידיים שלי חתכו את האוויר, אבל ראיתי שהצל עמד לצדי גבוה, שחור ורציני.

ארזתי דברים. לא יכולתי להחליט מה לקחת. אימא נתנה לי רק מזוודה אחת. רציתי להתייעץ עם הצל אבל הוא שתק. השארתי את כל הצעצועים כי הייתי כבר גדול. אימא אמרה שבארץ החדשה חם.

עמדנו עם המזוודות. איש עם עגלה בא לקחת אותנו לנמל. היו שם הרבה אוניות. עברנו גשר רעוע ומתנודד. עלינו במדרגות. אני עזרתי לאימא וסחבתי את המזוודות. התא שלנו היה קטן ודחוס. הגלים חבטו על החלון בזעם. עלינו לסיפון. כל הזמן דאגתי שלא לאבד את הצל. הוא תמיד בלט כי הוא כל כך ארוך ושחור, אבל לפעמים הוא היה משנה צורה ואז פחדתי והלב שלי דפק בחוזקה. כשהייתה סערה והאונייה היטלטלה הצל החזיק אותי.

העיר שהגענו אליה הייתה זרה ודהויה. הלכתי אחרי אמי וסחבתי את המזוודות. שוב מצאה בית וחצר.

עכשיו אני כאן, בחצר, והצל על ידי. אנחנו הולכים ובודקים מה נמצא מסביב. הכל נראה לי אחר. גם בתוך הבית הכל שונה. כשאני יושב וחושב כל מיני מחשבות הצל מתערבל בתוכן. אני חושב עליו כל הזמן אבל כבר לא מגלה על כך לאמא.

אני רואה אותה מהלכת בזהירות בחצר, נושאת בידה ראש פסל לבן. הגוף חסר והעיניים חלולות. הימים חולפים. אני אומר שהימים נערמים. אני מדמיין את הזמן ערימות-ערימות. כל פעם ערימה אחת קורסת ונעלמת וערימה חדשה צומחת. בסוף אין ערימות חדשות, רק חושך.

התחלתי לעבוד בבניין. אני פועל. בבוקר אני ממהר לעבודה. אימא מכינה לי כריכים ותה. את הכל היא מכניסה לקופסה. העבודה קשה. הגב כואב לי בגלל העקמת. אני קצת צולע. הצל ואני הולכים לעבודה ביחד. בדרך הוא שותק. פעם ראיתי שהוא מתרחק. "מה קרה"? שאלתי, "אני לא רוצה ללכת לעבודה, לא רוצה, לא רוצה"!

ראיתי אותו נעמד בבגדיו השחורים ומתחיל ללכת חזרה. עמדתי משותק. אני לא יכול בלעדיו. הלב דפק לי וגל קור עטף אותי. ניסיתי לרוץ אחריו. "בבקשה, בבקשה!" צעקתי בתחינה. הוא הסתובב, והעיניים שלו רשפו. לפעמים העיניים שלו חלולות. "אתה החבר היחיד שלי"' אמרתי.
הוא התרצה ונשם נשימות שורקניות. הגענו לבניין.

הבניין גבוה מאוד. המרפסות תלויות. מכונות גדולות מערבלות בטון. ערימות חצץ מביטות בעין רעה על המתקרבים.

אני נוטל את הדלי, דולה מתוכו את החומר הרך ומחליק אותו על האבנים המחוספסות. טיפות טיט נושרות למטה, מתקרשות על הקרקע. הצל לא נוגע בחומר הרך. לא רוצה להתלכלך.
אני מטפס והקרשים מרעידים. נזהר לא למעוד. אתמול פועל אחד נפל והתרסק. הגב שלי כואב. אני רוצה להיעזר בצל אבל הוא לא רוצה, אומר שזו לא עבודה בשבילו ומתיישב על אחת המרפסות התלויות. "אבל אתה צריך לעזור לי"! אני צועק לו. "לא תמיד, לא תמיד!!" הוא משיב.

אני משתדל לא לריב כי אני פוחד להישאר לבד. אם הוא יעזוב אותי אני אתפוגג כמו אוויר ולא אהיה קיים. נדמה לי שאני בכל זאת רוצה לחיות. אני חושב גם שבתוך תוכו אכפת לו לצל ממני, אבל הבדידות כל כך מעיקה.

הזמן נערם. אני חושב שאימא הזדקנה. היא עדיין מפסלת את הראשים הלבנים אבל פחות. מפעם לפעם היא שוכבת לנוח, אומרת שאין לה כוח. אני רואה שהרגליים שלה קצת עבות ונפוחות. גם הצעדים שלה מתקצרים. היא מתלוננת כל היום. בטח רוצה שארחם עליה, אבל גם אני עייף. אני מציע לה תה אבל לא באמת רוצה לטרוח. אני מגיש לה את התה והיא עוצרת אותי. אני מרגיש שהיא רוצה לדבר אתי אבל אני לא כל כך רוצה. אני חושב שהיא בודדה כמוני, אבל כל אחד צריך לסגור את הבדידות שלו טוב-טוב ולנעול אותה שלא תברח החוצה.
בערב אני רואה שאימא קמה מהספה.

היא מוציאה את הקופסה הכחולה ומחזיקה בה. הקופסה הזו נסעה אתנו מהכפר שמעבר לים. הקופסה הייתה נוסעת נינוחה. לא כבדה ולא מתפרעת. סתם ישבה לה בצייתנות במזוודה של אמא. אימא מחבקת את הקופסה ופותחת אותה. אני יודע ששם מונחים כל זיכרונותיה. היא מוציאה מתוכה תמונות דהויות, מכתבים ותכשיטים נוצצים הנושאים אותה להרים מושלגים ויערות קסומים. את הכל היא מניחה לפניה, מביטה ואז הפנים שלה עצובות.

אני רואה שהיא מוציאה מהקופסה את התכשיט הצבעוני ומתבוננת בו. פרח משובץ אבנים נוצצות. עיניה משוטטות הרחק הרחק והיא נישאת לעולמות אחרים.

היא מלטפת את הפרח, מצמידה אותו לשפתיה, חשה את הגבר שלה מצמיד את התכשיט לצווארה, אצבעותיו מלטפות את גופה. "מתנה"' אמר אז, ולבה קיפץ בהתרגשות. כל כך שמח כשבישרה לו על הריונה. הייתה גאה בבטנה התופחת, קשובה לתנועות הגליות בתוכה. והוא הניח ידיו על בטנה וחיבק אותה בעדינות.

היה יום חורף קודר. עבים שחורים כיסו את השמים וגשם חד היכה באדמה. כרכרה מקרטעת טלטלה אותה לבית החולים. גופה נהדף לצדדים והיא נאנקה בכאב. הוא הביט בה בדאגה.
"התינוק פגום"' בישרו לה הרופאים במבוכה. "אולי ימות אולי יחיה"' אמרו.

היא חשה את גופה ניתק. הסתגרה בחדרה, מתייסרת. "תינוק מת ואולי חי נושא קלונו בדממה". מוטב מותו מחייו חשבה, מתפללת למותו. השעות חלפו. ושוב מקיפים הרופאים את מיטתה. "התינוק נפטר," אמרו.

היא חשה שהחיים אוזלים מתוכה.

אבא שתה ושתה. הבקבוקים פזורים סביבו. מותש ושתוי היה נשכב בפישוט איברים ומתכנס לשינה רדופה. ושוב נשאה תינוק ברחמה. הפחד שיתק אותה. התינוק נולד אבל אביו כבר התגולל ברחובות. בחלומותיה רצה, וילדים קטועי גפיים רצים אחריה. היא מתחננת על נפשה, מבקשת מחילה, אך הם מקיפים אותה והיא נחנקת.

כשאימא שקועה בזכרונותיה אני יושב בשקט. אני רואה שעיניה נעצמות וראשה צונח. "היא נרדמה..." אני חושב. משתדל לא להרעיש.

פתאום אני רואה שאימא מזנקת בבהלה.

"לך ממני"! היא צועקת. אולי רצתה ילד אחר.

פתאום צחוק צרוד. זה הצל. אני יודע שהוא לא אוהב את אימא שלי, אבל לפעמים אני חושב שגם אותי הוא לא כל כך אוהב.

אימא צולעת, נעזרת במקל. הפנים שלה מקומטות. הצעדים שלה קטנים וזהירים. אני דואג לה ומשתדל לעזור לה. עכשיו, כשהיא כל כך זקנה, אני מרחם עליה.

הצל עומד לצדי, חסר מנוחה, מטלטל את זרועותיו הארוכות ומניף את כפות רגליו הרחבות.
פעם אימא נפלה. המקל עף מידה. היא צנחה לקרקע, נאנקת מכאב. ראיתי שהצל ממהר לסגת לאחור. מיהרתי אליה, ניסיתי לעזור לה להתרומם. רגלה נחבלה והיא ישבה על האדמה, מכווצת מכאב.

"זה אתה"! אמרתי לצל בקול רועד. הצל צחק צחוק מקוטע וצורם.

אני יודע שהוא לא אוהב את אמא, בכלל הוא לא סובל שיש עוד מישהו אתנו. "אתה רשע", אני אומר לו "ואני לא חבר שלך". באותו רגע אני נבהל ממה שאמרתי לו והלב שלי דופק. "אני דואג לאימא שלי, אין לה אף אחד אחר". אני אומר. "אז מה? אז מה?" הוא צווח בקול צרוד. "עוד מעט היא בכלל לא תהיה אתך, אני אלך ותישאר לבד, לבד". אני מפחד שהוא יעזוב אותי.

באותו יום הרמתי אותה. חיפשתי כיסא. פתאום ראיתי מריצה. הושבתי אותה בתוכה. היא הביטה בי בעיניים חרדות. המריצה התנדנדה והיא החזיקה בחוזקה בדפנות. "רופא, רופא!" צעקתי. הרגשתי שאנשים מביטים בי בתמיהה. כל כך ריחמתי על אימא ורציתי ללטף את ראשה הלבן אבל לא הצלחתי.

בערב אימא פרשה את רגליה על הספה. "בוא, שב לידי", ביקשה. התיישבתי בזהירות. היא הושיטה את היד, רצתה לגעת בי. אני זזתי לאחור לקצה הספה. לא הרגשתי נוח. לא רציתי לגעת בה. אני לא יודע למה. "ספר לי משהו", אמרה לי. שתקתי. המילים נחסמו וסירבו לצאת. התביישתי שאני מתנהג ככה. ראיתי שהיא עצובה.

"מאוחר מדי", היא אמרה. היה שקט. הדממה קרעה אותי.

עכשיו אימא מוטלת במיטתה.

בבוקר אני הולך לעבודה וחוזר בערב. היא זקנה וישנה הרבה. מטפלות באות והולכות, סועדות אותה וממהרות לשוב לביתן.

יום אחד אני יושב. הצל לצדי שקט. פתאום אני שומע דפיקה חרישית בדלת. נכנסת נערה קטנה וצנומה, פניה צרות, רק עיניה כוכבים. כמה יפה, אני חושב. הלב שלי נעצר. "את המטפלת החדשה"? אני שואל ומקווה שלא הרגישו שכל כך התרגשתי.

היא מנענעת ראשה במבוכה. "קוראים לי ליזי".

אני מגלגל את השם שלה בפה שלי.

הצל זז ונעמד לפניה. הוא מסתיר לי אותה.