מאבק הנכים - הצדק והביזיון

השערורייה

אם יש בממשל שלנו, במיוחד במשרד האוצר ובכנסת, מי שסבור שנכה יחיד, לא כל שכן משפחה שבה אחד או יותר מבני הזוג נכים, יכול להתקיים מקצבת נכות של 2,342 שקלים לחודש - זו ה"אימא של השערוריות". כאשר הטיפול בבעיית הקיום של הנכים נעשה כלאחר יד, מתוך "מסחרה" פוליטית ושיקולים של דימוי ותדמית - זו שערורייה.

בצר להם, מנסים הנכים להצטרף למהלכי ההסתדרות החזקה, הפועלת לתיקון שכר המינימום והעלאתו מ-5,000 ל-6,000 שקלים; למה? - ככה. כי למזכ"ל ההסתדרות נדמה שזה סביר. אולם זו שיטה פרימיטיבית לעיסוק בהכנסות השכבות החלשות ביותר במשק; לא מדובר בהגרלות-פיס, אלא בעוד שערורייה. בניית הסדר לנכים שבסיסו חסר יסוד במציאות הכלכלית הריאלית, מזמין מאבק נוסף בעוד שנה או שנתיים, וגם זו שערורייה.

כאשר מוליכים את הנכים שולל במשך 10 שנים ויותר ובסוף הסחבת מעמידים פנים שנמצא פתרון אך בפועל "לא דובים ולא יער" ויש רק מתווה בלתי - מוסכם, ללא חוק ותקנות ביצוע - זו שערורייה.

כאשר גורמי האוצר, הרווחה, הבריאות והתכנון הלאומי הסמוי מן העין (משרד ראש הממשלה) וועדות הכנסת, מתעלמים מהעובדה שהתכנון התקציבי הלאומי הוא פארסה, זו שערורייה. התכנון הוא פארסה מפני שהכול יודעים שיש בישראל שכבות מצוקה שמצבם אינהרנטי, כלומר: לא ישתפר מעצמו עם הזמן. על אלה נמנים: נכים, זקנים, מבוגרים חסרי השכלה ותעסוקה, פגועי נפש וכ"ב. אם מול אלה אין פועלים ליצירת תוכנית רב-שנתית, מעוגנת בחוק, לפתרון שיטתי ומסודר בשלבים של מציאות זו, מדובר בשערורייה מתמשכת.

כאשר מקורות הכנסה "מזדמנים" (גביית-יתר, עסקות חד-פעמיות דוגמת אקזיטים עסקיים פרטיים המניבים מיסים בלתי צפויים, העמקת גבייה או עסקות הפרטה של חברות ממשלתיות וציבוריות) אינם מנוצלים לפחות באופן חלקי אך שיטתי לסתימת "בורות החוסרים" הנ"ל - זו שערורייה.

כאשר מוסדות המדינה מתעלמים מהמציאות הקשורה בקצב הפרישה מעבודה, בגרעון אקטוארי ברוב קרנות הפנסיה, בקליטת עליות שבחלקה נשענת על זכויות פנסיה שלא השתתפו מלכתחילה במימומן, בהזדקנות האוכלוסייה, בהתייקרות מוצרים שאיננה תלויה בעלות ייצורם אלא בעקומת ביקוש מקרית, או בהתייקרות שרירותית ובעליית רמת החיים הגוררת העלאת רף ההוצאות - זו שערורייה. אולם כשנוסף על אלה גם מתעלמים מההתייקרויות הבלתי סבירות של שירותי הבריאות והתרופות, זו שערורייה מתמשכת.

כידוע, קצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהגבוהים במערב אם לא הגבוה ביותר. משום כך רובד הילדים והנוער הזכאים לחינוך חינם עד גיל תיכון ועד בכלל גדל בהתמדה. הצורך בחינוך איננו מותרות, הוא כורח לאומי. אם אנו מתעלמים מעובדה זו באופן חלקי או מלא ופוגעים כך בסיכויי הנוער ובחוסנה של המדינה בעתיד - זו שערורייה אדירה.

כאשר בישראל חיים עדיין קרוב ל-180 אלף ניצולי שואה, רובם זקנים או זקנים מופלגים, רובם מוגבלים ביכולותיהם וחלקם ערירים וחסרי משפחה; חלקם מקבלים קצבה מחו"ל ואחרים חסרי-כל ותלויים במדינה ובהבטחותיה עוד מימי הסכמי השילומים. אם איננו פותרים אחת ולתמיד את בעיות הקיום הכלכלי הבסיסי שלהם, חרף אינספור הבטחות - זו שערורייה מחפירה.

מניתי לעיל רק חלק מהשערוריות הכלכליות-חברתיות-ערכיות שאנו נתקלים בהן על כל צעד ושעל של חיי היום-יום. ממדי הבעיה מסבירים מדוע לא ניתן לפתור את כולה באבחה אחת. אולם בה בעת הם מסבירים גם מדוע חייבים להתקדם בהתמדה וברציפות לעבר פתרון שלם. די בתיאורים הנ"ל בכדי לגרום לכל בעל מצפון שיחשוב לרגע על הנושא לעומקו, לכאבי בטן מתמשכים. אנו נתונים בצונאמי של שערוריות חברתיות-כלכליות, ומטפלים בהן כאילו היו בריזת-ים קלה.

סיפור הנכים נמצא במקום טוב "באמצע" ברשימת השערוריות הבולטות לעין. לא כל מה שאומרים או עושים הנכים ראוי ומוסכם אבל טענתם הבסיסית נכונה. מצבם שערורייתי והם נמנים אחת הקבוצות שמצוקותיה לא רק אמתיות ופתרונן דחוף, אלא אוזלת היד, השאננות והרשלנות של הגורמים המטפלים והאחראיים להסדרה - בלתי נסבלים בעליל.

כשם שיש לסיפור זה חלק שערורייתי, יש בו גם חלק שעיקרו ביזיון. גם כאן אני מבקש להביא מספר דוגמאות לאירועים, התנהלות ועשייה שאין בהם צדק, יעילות או דרך-ארץ וכל המעורבים המתעלמים מכך אחראים לביזיונות.

הביזיון

אם יש במערכות השלטוניות שלנו מישהו שסבור שצריך לייאש ולהתיש אנשים "חלשים" שדורשים מה שמגיע להם בצדק - זהו ביזיון. חרף ההתנהלות הקלוקלת של מוסדות המדינה כלפי הנכים, אי-אפשר להתעלם משאלת היכולות מול הצרכים כאשר דנים בהסדרה. המדינה איננה כל-יכולה, איננה בעלת אמצעים בלתי מוגבלים ואין בכוחה לאכוף תמיד ובכל נושא את רצונה, באופן שרירותי, על כולם. צרכים דחופים קיימים במגזרים שונים וטיפול צודק חייב לקחת גם אותם בחשבון. כך, למשל, אינני רואה שום הבדל בעדיפות הלאומית בין נכה עבודה, נכה תאונת-דרכים או קשיש סיעודי, שהטבע והזמן הפכו אותו לנצרך התלוי ב"חסדי-המדינה". הוא הדין בניצולי שואה, נפגעי נפש או נפגעי מחלות קשות, מחוללות נכות דה-פקטו. לא ייתכן לטפל במגזר אחד ולהזניח את כל האחרים, כפי שלא ייתכן לפתור את בעיות כולם בבת אחת ובשלמות. התעלמות מעובדות אלה - היא ביזיון.

דומה שסגנון המאבק שנוקטים בו היום הנכים מייצג גישה שאומרת בקירוב: "סבלנו מספיק, הוליכו אותנו שולל, גרמו לנו עוולות בשפע, הקשו עלינו במשך שנים - מספיק, נמאס לנו. עכשיו נלחם על שלנו, בכל האמצעים והכלים ולא אכפת לנו דבר" - לצערי, גם זה ביזיון. אין דבר כזה "לא אכפת לנו"; זה פרדוקס מובהק; זהו ניסיון לכפות את עצמם על העולם, כשלהם לא איכפת מה רואה, חושב או מרגיש "שאר העולם". לדעתי זהו גם מרשם לכישלון.

צדקם של הנכים הוא סבלם והיותם מנוּעים מהשתחררות מסבל זה בכוחות עצמם, לאחר שעשו כל שלאל-ידם בכדי לצמצם סבל זה. קריטריונים אלה נכונים גם לכל הנצרכים האחרים. "גורם הצדק" הוא הגורם החזק ביותר בתביעתם של הנכים כלפי החברה שתתמוך ותסייע מטעמי סולידריות ואמפתיה. באין סולידריות, תביעתם תהיה חסרת סיכוי ממשי (אגב, אפשר שהקושי הגדול והסחבת בה הם נתקלים, הם תוצאה של סולידריות לא מספקת). האם הפגנת חוסר סולידריות מצדם כלפי נצרכים או צרכים אחרים תשפר את עמדתם הציבורית? - אני גורס שבהחלט לא. מה שאינו יאה ונעשה בכל זאת הוא ביזיון.

מאבק - כן, דרישה לתוכנית סבירה לפתרון - כן, הפגנות להדגשת דחיפות הדרישות - כן, קריאה לציבור לתמוך במאבקם של הנכים - כן, זיהוי גורמי הכשל בטיפול בעניינם ופרסום פומבי שלהם - כן, מאבק משפטי - כן. התפרעויות, השתלחויות, הסתה, התנגדות אלימה למשטרה, הפרות חוק - לא ולא; אלה ביזיונות בעליל. תמיכה ציבורית לא תושג באמצעות התפרעויות וללא תמיכה ציבורית, יתקשו הנכים לכפות רצונם על הממשל או לקרב עמדות ולהשיג פשרות סבירות.

נראה לי שבמקום לבודד עצמם מקבוצות נצרכות אחרות, היה על הנכים לחתור למאבק משותף עם קבוצות נצרכות נוספות וכך להאדיר את עוצמתם הציבורית, שבסופו של יום הופכת גם להשפעה פוליטית. בשילוב עם נוער ושדולת ח"כים בכנסת, יכולה פעילות כזו להניב פירות טובים. בפעולה משולבת יקל על כולם לנסות ולעצב תוכנית לאומית כוללת, ולשקלל בה את המקורות מול הצרכים על ציר הזמן מתוך גישה אחראית ועניינית.

הצמדות שרירותית ודווקאית, למשל: לשכר הממוצע במשק, כאמת מידה "נכספת" להסדר, והצגת דרישה זו קטגורית ובמנותק מכל שיקול אחר, היא עמדה "קיצונית". השכר הממוצע במשק אינו קדוש וקיימים סימני שאלה מרובים ביחס לשאלה מה באמת הוא מייצג. למעשה, הוא מספר שרירותי שמתאר מצב רגעי במועד המדידה. מה הזיקה בין מספר זה לצרכים הממוצעים האמיתיים של הנכים?! - שאלה טובה, שטרם ראיתי לה תשובה סבירה. אפשר שגם אילו ניתנה לנכים קצבה בגובה השכר הממוצע במשק, תוך זמן קצר, פחות משנה, היה מתברר שאין זה פתרון מציאותי, והיינו חוזרים למאבק על מדד "קדוש" אחר. זה לא רציני. זה ביזיון.

מאבק על הקיום, כפי שהנכים מגדירים זאת, איננו חלטורה ואסור להם לנהל אותו כחלטורה. מו"מ אין מנהלים באולטימטומים, במיוחד לא כאשר אינך בטוח שיש לך כוח ל"אנוס את הצד השני לקבל את דרישותיך.

מאבק הנכים צודק ביסודו אבל רחוק מלהיות אפקטיבי ומשכנע מפני שהוא מתנהל מ"הבטן" עם שימוש מועט בראש. אני מבין שקשה לנכים להתפשר על הצעת הממשלה האחרונות, משום שאין בהן פתרון שלם. מאידך-גיסא, קשה מאוד לארגן מאבק נוסף דומה, מפני שדרושה רמה גבוהה של מרירות וכעס מצטברים בכדי להניע אנשים קשי-יום, עם מגבלות רבות להירתם אליו. אולם, אם בגלל ניהול שגוי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו פחות סימפתיה ציבורית לנכים בשלוב הסדר כלכלי שנראה סביר אך איננו כזה, ישתק הדבר את מאבקם לשנים רבות ויצא שכרם בהפסדם.