אמרתי ואומר זאת שוב: עתידה של ישראל ואפילו עצם הישרדותה אינם תלויים בעליית נבחרת הכדורגל למונדיאל או בהישגיה של נבחרת הכדורסל באליפות אירופה. לא ערן זהבי ולא גל מקל יקבעו את גורל ילדינו. אז מה כן? הישגים מדעיים. החל מרפואה, עבור במתמטיקה וכלה במיחשוב. בתוך ים ערבי עוין, אל מול אירן גרעינית, נגד קנאים שרוצים להשמידנו – היתרון הגדול שלנו הוא הראש היהודי.

נחמד מאוד לזכות בתארים בזירת הספורט העולמית ויש לזה אפילו חשיבות מבחינת יוקרתה של המדינה ומורל אזרחיה. אך כאשר המשאבים מצומצמים והקומץ אינו משביע את הארי – חייבים לחשוב לטווח הארוך, ולא על הטורניר הקרוב או על המשחק הקודם. והטווח הארוך אומר חד-משמעית: להשקיע בחינוך בכלל ובמדעים וטכנולוגיה בפרט. אם בכלל להשקיע בספורט, זה בטיפוח הספורט העממי – שגם טוב לבריאות וגם טוב לסביבה. שאר הספורט ייכבד ויפעל על בסיס מסחרי ו/או של תרומה לקהילה.

זה גם עניין של היגיון הכי פשוט: בספורט יש לנו עוד ועוד כשלונות, בטכנולוגיה ובמדע יש לנו עוד ועוד הישגים. יש לנו תשע מדליות אולימפיות (מהן רק אחת מזהב), שזה 0.0007% מכלל המדליות שחולקו מאז 1948; ויש לנו שמונה פרסי נובל במדעים, שזה 1.8% מכלל הזוכים מאז הקמת המדינה. אנחנו מהווים 0.001% מאוכלוסיית העולם, כך שהישגינו באולימפיאדות הם 7% ממה שהיינו אמורים להשיג, בעוד בפרסי נובל (במדעים בלבד!) יש לנו פי 1,800 מחלקנו היחסי. חוץ מזה, יש לנו 21 זוכי פרס וולף במדעים ו-25 זוכי פרסים בינלאומיים אחרים במדעים מדויקים. אז למה להמשיך לשפוך כסף על לוזרים? תזרימו אותו למנצחים.

עם כל החקירות והציוצים והבריונות והבלגנים – כסאו של דונלד טראמפ אינו נמצא בסכנה ממשית. הסיבה לכך היא השיטה האמריקנית, המבטיחה יציבות כמעט בכל מחיר: הנשיא מכהן ארבע שנים, נקודה. כידוע, רק ריצ'רד ניקסון התפטר, ונשיאים אחרים לא השלימו את כהונותיהם משום שהלכו לעולמם – בידי שמים או בידי אדם. זהו בהחלט יתרון של השיטה הפוליטית הזו: הממשל יודע כמה זמן יכהן, ולא צריך לחשוש כל רגע שמא יפול. זה מאפשר תכנון וביצוע מושכלים, ולא מחייב שליפות פופוליסטיות כמו אצלנו.

ובכל זאת, אין לזלזל במשמעות של המשברים והחבטות שעובר ממשל טראמפ על בסיס יום-יומי. ההשפעה המרכזית של האירועים הללו היא לטווח הארוך – ובפוליטיקה "טווח ארוך" הוא חודשים ואפילו שבועות. כאשר הממשל והעומד בראשו כל כך שנויים במחלוקת, כל כך עסוקים בהדלקת שריפות (ולפעמים גם בכיבוין), כל כך טרודים בניהול משברים – הם מאבדים הון פוליטי שיזדקקו לו בהמשך.

ההתקפות של טראמפ על שר המשפטים ג'ף סשנס ועל מנהיג הרוב מיץ' מקונל קוממו נגדו רבים מהצירים הרפובליקנים בקונגרס, להם הוא זקוק כדי להעביר כל חקיקה – מהתקציב וביטול אובמה-קר ועד לנושאים הכי טריוויאליים. התגובה השערורייתית של טראמפ לאירועי שרלוטסוויל עלתה לו בגינוי כמעט מכל עבר, וזה ייזכר כאשר יבקש לממן את החומה בגבול מקסיקו. וכמובן: טראמפ המוחלש יתקשה להתמודד עם ההשלכות של חקירת הפרשה הרוסית. כל אלו ביחד יכולים לחרוץ את גורל נשיאותו. אולי הוא ישלים את הקדנציה, אבל יתקשה מאוד למשול – ועוד יותר יתקשה להיבחר שוב.

כאמור, חוסר המשילות לטווח ארוך הוא גורם מרכזי לכך שהשרים שלנו עוסקים במה שנותן כותרות היום במקום במה שבאמת חשוב מחר. שר אינו יודע האם יישב על כסאו חצי שנה, שנה ורבע או שלוש שנים – וזה במקרה הטוב; אורך חייה של ממשלה ממוצעת בישראל הוא שנתיים. לכן, אין מוטיבציה ואין זמן לתכנן כראוי רפורמות ופרויקטים שיניבו תוצאות בעוד שלוש-ארבע שנים ואולי אף מאוחר יותר.

זהו מצב בלתי נסבל הפוגע בכולנו – כפרטים וכמדינה – שוב ושוב, לאורך שנים ולאורך דורות. מישהו ראה לאחרונה תוכנית כוללת למערכת החינוך, עם יעדים ארוכי טווח של מצוינות? מישהו ראה לאחרונה תוכנית כוללת לפיתוח הפריפריה, עם יעדים ארוכי טווח של תעסוקה ותחבורה? מישהו ראה לאחרונה תוכנית כוללת לביטחון אישי, עם יעדים ארוכי טווח של פריסת המשטרה והורדת הפשיעה? נאדה, אפס, שום כלום, גורנישט מיט גורנישט.

הפתרון הוא פשוט: לקבוע בחוק תקופת מינימום לכהונתה של ממשלה, ואולי אפילו לכהונתו של שר. תפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה שנבחרה כחוק לארבע שנים, אלא להקשות עליה, לפקח עליה ולהציב חלופה לקראת הבחירות הבאות. לכן, הפלת הממשלה והקדמת הבחירות אינן צריכות להיות אפשריות – אלא ברוב גדול במיוחד (שני שלישים של חברי הכנסת, כמו הרוב הנדרש להאריך את כהונת הכנסת). זה יקטין את הסחטנות של מרכיבי הממשלה, ובעיקר יתן לשרים מרחב נשימה לתכנון וביצוע של מה שיועיל למדינת ישראל. לכך הם נבחרו.

לעיתים נדמה שהשחיתות מנצחת את המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, העיתונות והציבור. שולחים ראש ממשלה אחד לכלא? גם יורשו מצוי בחקירות. רב ראשי הולך לכלא? נעצרים ארבעה מועמדים לרב עיר. ראש עירייה הולך לכלא? יש תור שלם של עמיתיו שמשתרך אחריו. וכך הלאה, עד לדרגים הנמוכים ביותר של שוטרי תנועה ופקחי מקרקעין.

המאבק בשחיתות אינו יכול להיות נקודתי ועכשווי בלבד. הוא חייב להיות מתמשך ולהתנהל לטווח הארוך. עליו להתחיל כבר בבית הספר ובבית: אתה לא לוקח מה שאינו שלך, את לא משקרת לאימא ולמורה, העתקה במבחן תגרור ענישה חמורה. הוא צריך להימשך בדרישות גילוי מתמידות מראשי ערים, חברי כנסת וחברי ממשלה: הצהרות הון שנתיות פומביות; חובת דיווח פומבית על כל מתנה שניתנה בשנה החולפת מחוץ לחוג המשפחה; חשיפה קבועה של יומני הפגישות. הטיפול בכל עבריין שחיתות הוא כמובן חשוב ביותר. יצירת ההרתעה המתמדת חשובה לא פחות ויכולה להועיל עוד יותר.

פסיקה משפטית היא בכל מקרה לגופו. נכון שבית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקולים רחבים – כגון הרתעה בדין הפלילי ותקנת הציבור בדין האזרחי – אך ככלל, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ובכל זאת, לעיתים ראוי שהשופטים יחשבו לטווח ארוך יותר. הדבר נכון במיוחד לגבי פסיקותיו של בית המשפט העליון בנושאים מרכזיים השנויים במחלוקת. במקרים אלו, כדאי מאוד שהשופטים יחשבו על האפקט המצטבר מבחינת אמון הציבור בהם ובמערכת כולה. כדאי מאוד שיביאו בחשבון את האיזון הכולל בין שלוש הרשויות. כדאי מאוד שיקשיבו לרחשי הלב הבאים לידי ביטוי בתקשורת, במערכת הפוליטית ואפילו בהפגנות.

אני לא אומר שבית המשפט צריך להיות מושפע במישרין בפסיקותיו מכל אלו. ממש לא. אני כן אומר, שהשופטים צריכים לחשוב גם על ההצטברות ארוכת הטווח של הפסיקות. אולי מן הראוי לבטל את חוק מס ריבוי דירות, אך האם לא ביטלנו כבר יותר מדי חוקים? האם איננו מותחים את החבל ביחסים עם הכנסת, בצורה שתפגע בנו? אולי צריך לכפות את מתווה הכותל, אך האם איננו מקוממים עלינו פעם אחת יותר מדי את הציבור הדתי והחרדי? אולי מעצר של מסתננים איננו מוליך להסכמה-מרצון שלהם לגירושם, אך האם איננו צריכים להביא בחשבון שכבר מנענו צעדים אחרים נגדם?

בית המשפט העליון אינו יכול לחיות בתוך בועה, ודאי שלא בתוך בועה שהוא עצמו יוצר, בדמות התעלמות שלו-עצמו מפסיקותיו שלו-עצמו ומההשלכות שלהן כאשר הן הולכות ומתרבות. בתוך מגוון השיקולים שעליו להביא בחשבון, גם לכך צריך להיות משקל.

השבוע התייחסתי לשלושת המקרים בשנה האחרונה, בהם נחלץ בית המשפט העליון להגן על הכנסת מפני רמיסתה בידי הממשלה. הצעתי לקיים הידברות מסודרת בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כדי להסדיר את היחסים ביניהן לטווח הארוך, במקום לבסס אותם על פסקי דין נקודתיים ותגובות פוליטיות נקודתיות עוד יותר.

במחשבה נוספת, יש מקום להידברות דומה גם בין הממשלה לבין הכנסת. קיים מתח מובנה ביחסיהן. הכנסת רוצה לפקח כמה שיותר על הממשלה, חבריה רוצים להיכנס לספר החוקים וסיעות האופוזיציה צריכות למרר את חייה של הממשלה. זו מצידה רוצה למשול ולקדם את מדיניותה, בלי הצורך לבזבז זמן על דיוני סרק ועל הצעות פופוליסטיות. מה שאני אומר הוא, שגם הממשלה וגם הכנסת צודקות: שתיהן צריכות לבצע את מלאכתן, ושתיהן יכולות לשגע זו את זו.

הסדרה לטווח ארוך תעסוק למשל בהצעות החוק הפרטיות חסרות הבסיס וחסרות היסוד, הגוזלות את משאבי הרשויות והציבור. במקביל, עליה לעסוק בהבטחת יכולתה של הכנסת לפקח על עבודת הממשלה – כגון זמני מינימום להגשת הצעות חוק ממשלתיות (ע"ע מס ריבוי דירות), הימנעות מכבילת ידי הכנסת לשנים הבאות (ע"ע מתווה הגז) וחובתם של שרים ופקידים להתייצב לדיוני ועדות אליהם זומנו. אלו כמובן רק דוגמאות. הכלל צריך להיות, ששתי הרשויות חייבות לכבד זו את זו ולחיות זו עם זו – ואת זה חייבים לעגן בהבנות ובנהלים.