בין הפליטים נמצא דייג, אשר במסגרת עבודתו חצה שוב ושוב את הגבול בין קוריאה הצפונית לבין סין. הוא השתכר לגמרי לא רע וניצל את ההפלגות החוקיות שלו גם לעסק הלא-חוקי של העברות כספים. אבל אפילו החיים בסין נראו לו הרבה יותר טובים וחופשיים מאשר בקוריאה הצפונית והוא החליט להימלט. "הבנתי שכל מה שמספרת לנו התקשורת שלנו הוא שקר", אמר.

שתי בחורות בנות 23, חברות מאז בית הספר, נמכרו לגברים סיניים. השתיים חצו את הגבול לסין ומשם המשיכו את המסע לתאילנד. האחת אומרת שידעה שזה יהיה גורלה, אבל המשפחה הייתה זקוקה לכסף. האחרת, מעצבת שיער, חשבה שתעבוד במסעדה אך נמכרה לגבר סיני ב-12,000 דולר. לידם יושבת אישה בת 50, שרק לאחרונה שוחררה ממאסר של שנתיים וחצי ב"מחנה לחינוך מחדש" והחליטה שהספיק לה.

אלפי צפון-קוריאנים מסכנים את חייהם מדי שנה ובורחים מארצם. חלקם חיים במחתרת בסין, חלקם נלכדים ומוחזרים, וחלקם – 1,481 בשנה שעברה – מגיעים לחוף מבטחים בדרום. כאשר קים ג'ונג און עלה לשלטון בשנת 2011, קיוו רבים מבני ארצו שהוא יחל עידן חדש של מודרניזציה ופתיחות. בפועל קרה בדיוק ההפך. קים הידק את הפיקוח על הגבול הארוך עם סין, וזו נקטה באמצעי אבטחה משלה. זרם הבורחים ירד בצורה חדה – אבל לא נקטע לחלוטין.

רשת ענפה של מתווכים, רבים מהם עריקים בעצמם, מארגנים את הבריחה במערכת שהיא כה משומנת, עד שאם הכל הולך כשורה – צפון-קוריאני יכול להיות במעצר בתאילנד בתוך שבוע. אם הכל הולך כשורה. אחרי שמוצאים מתווך שכזה, צריך להרוויח מספיק כסף כדי לשלם לו – משימה קשה במשטר בו הכל מפוקח. יש מי שמבטיחים לשלם בכסף שיקבלו משלטונות הדרום אחרי שיגיעו לשם. בני מזל בודדים מקבלים ממימון מארגונים נוצריים.

הקבוצה אליה השתייך הדייג ניצלה בידי ארגון זכויות אדם שהקים ג'י סאונג-הו, בעצמו פליט מקוריאה הצפונית, אשר שילם 2,000 דולר להברחתו של כל אחד מחבריה; התקשרות ישירה עם מתווך הייתה עולה כפליים. הקבוצה חצתה בלילה את הנהר לסין ומצאה שתי מכוניות שנטלו אותה לבית מבטחים – בדיוק כפי שהובטח. הנמלטים שהו שם שלושה ימים, כאשר הם רק אוכלים, צופים בטלוויזיה הסינית וישנים.

הבריחות מקוריאה הצפונית, מסביר וושינגטון פוסט, מאורגנות לרוב בידי מישהו בסיאול הדואג לכל הפרטים הלוגיסטיים החמקמקים. קים סאנג-הון, פעיל נוצרי בבירת קוריאה הדרומית, אומר שצריך לדעת היכן נמצאות נקודות הביקורת, היכן כדאי לפליטים להמתין והיכן עליהם לחצות את הגבול. "כדי להביא אותם לחוף מבטחים, אנחנו צריכים להכיר את הפקידים המקומיים ולמצוא דרך לעקוף אותם", הוא מוסיף.

למרות כל זאת, זה היה החלק הקל של המסע. צפון-קוריאנים רבים מדברים קצת סינית, והמראה הדומה שלהם מאפשר להם להתמזג באוכלוסייה הסינית. אבל כאשר הקבוצה התקרבה לגבול עם וייטנאם, האווירה השתנתה. המשטרה פטרלה בצורה מסיבית לאורך הגבול, ומלוויהם אמרו להם לתפוס מחסה בין הבניינים ולהיות מוכנים לרוץ עם חשיכה. הם המתינו בדממה. מלוויהם לא היו צריכים לדבר; שפת הגוף אמרה הכל. וכאשר הגיע הרגע – הם רצו ועברו.

החלק הקשה ביותר עוד היה לפניהם, מספרת פיפילד. הם החליפו מספר אוטובוסים ומכוניות בווייטנאם, ואז היה עליהם לטפס בגשם שוטף בהרים שבגבול עם לאוס. "כל צעד בבריחה הוא קשה ומסוכן – לטפס על ההרים, להחליף אמצעי תעבורה, לחצות גבולות", אומר ג'י. "מרוב מתח, חלק מהם נעשים חולים בזמן הבחירה או אחריה". המסע כמובן קשה במיוחד לילדים, לזקנים ולנכים. יש אימהות שנותנים לילדיהן כדורי שינה כדי שלא יבכו ויסגירו אותם.

שלושה אנשים מצוידים בפנסים המתינו לקבוצה בשבילי ההרים. ירד גשם זלעפות וכל הפליטים היו רטובים עד לשד עצמותיהם. השבילים היו חלקים ומסוכנים. שרר חושך מצרים. "אמרו לנו שנצטרך לחצות שני הרים, אבל אני חושב שהיו שלושה", אומרת אם צעירה שהשאירה בסין את בתה בת הארבע. "זה היה מאוד קשה וחשבתי שאמות מפחד".

אבל הם הצליחו להגיע ללאוס ובגבול חיכתה להם מכונית. העצבנות של הנהג הביאה את חברי הקבוצה אל סף התמוטטות. הוא פחד שייעצר בידי המשטרה, והפחד שלו היה מדבק. את המתח הגדול ביותר גרמה דווקא ההכרה בכך שהם כה קרובים לחוף מבטחים – אבל עוד לא שם. "כל הזמן חשבתי: תארי לעצמך מה זה להגיע כל כך רחוק ולהיתפס בלאוס", אומרת האם הצעירה.

אחרי ארבע שעות נסיעה הם הגיעו לנהר מקונג, הגבול עם תאילנד. בגדיהם עדיין היו רטובים מחציית ההרים והם צנחו על שפת הנהר בגשם שוטף. שם המתינו בחשיכה עד שהגיעה השעה לחצות. בשעה 3:30 לפני בוקר הם נכנסו לאחת הספינות הארוכות המשייטות בנהר. הגשם העז האיץ את הזרם והם הפליגו 30 ק"מ מעבר לנקודה בה היו אמורים לעלות ליבשה. מובן שאיש לא חיכה להם, אבל לדייג זה ממש לא שינה: "כל כך נשמתי לרווחה מזה שאני בתאילנד. התיישבתי על שפת הנהר ועישנתי כמה סיגריות".

בצד התאילנדי של הגבול החל ג'י בחיפוש מטורף בן שעות ארוכות אחרי הפליטים הנעדרים. איש הקשר שלו בסיאול אמר שהם חצו את הנהר, והוא הבין שפספסו את נקודת המפגש. ג'י לא ידע היכן הם – וגם הם לא ידעו; איש מהם אינו קורא תאילנדית. למרבה המזל, מאחר שלאחת מחברות הקבוצה היה סמארטפון סיני, ג'י הצליח למצוא אותם ולקח אותם למלון סמוך, שם המתינו להם מקלחת חמה ובגדים יבשים.

באותו מוצאי שבת, לפני שהסגירו את עצמם למשטרה, ערכו חברי הקבוצה מסיבה. הם הזיזו את המיטות והנשים ניקו את הרצפה, ישבו משולבי רגליים ואכלו אורז דביק, דג בגריל, תרנגולת צלויה ובננות, והכל בליווי צ'אנג – בירה תאילנדית. הילדה בת השמונה שיחקה בסמארטפון של פיפילד, ונהנתה במיוחד מהפילטרים שנתנו לה אוזני ארנבת וכתר פרחים. קוריאה הדרומית כבר בהישג יד.