קרב שיירת חולדה (ג') הלוחמים היו אובדי עצות

עמי לבנה בן עין חרוד, שפיקד על מחלקה בפלוגתו של בן-ארי, כתב: "כאשר התחיל העסק להיות לא נעים... ירדתי (מהמשוריין) החוצה. יורים מסביב מכמה כיוונים. אין מחסה ממשי... שאול יפה מהלך בין המכוניות... הוא אומר לי, קח כמה חבר'ה, תפוס הגבעה המערבית. נדמה לו שהדרך קדימה חסומה, עוד לא החליטו מה לעשות." עם חמישה לוחמים עלה לבנה על גבעה ממערב לדרך, והדף את אנשי מחנה ואדי צראר שהתקרבו אל השיירה, עד שנפצע בצווארו ופונה.¹

הדסה אביגדורי מיחידת "הפורמנים" רשמה ביומנה² את הדברים שסיפרו לה חבריה בחולדה: "המחלקות שהתכוונו לעלות לירושלים נשאו אתן חפצים רבים, מזוודות, שמיכות וסירים. היחידות פוזרו בין המכוניות, והאנשים נותקו ממפקדיהם הישירים ומחבריהם, ובזמן הקרב... (היו) אובדי-עצות. מכשירי-הקשר לא פעלו וחלקיה השונים (של השיירה) נותקו זה מזה עם כל עיכוב או תקלה".³

אורי שלם (מהפלוגה של בן-ארי⁴): "רץ של באנר עבר ממכונית למכונית ואמר, 'לא לרדת מהמכוניות!' "השיירה עמדה. ירדתי מהמשוריין ושאלתי את אורי: 'מה עושים? הוא אמר לי לחזור למשוריין, ולפעול לפי ההוראות. לא הייתי גאון צבאי אבל הפקודה הזאת נראתה לי משונה מאוד. חזרתי למשוריין, וכמוני עשו גם האנשים במשוריינים האחרים. הקרב התחמם. אחרי זמן-מה בא אלינו אחד המפקדים וקרא לי להצטרף אליו עם שני חיילים לעזור לחלץ את המכוניות, ולשלוח שלושה חיילים למקום אחר. דחפנו מכוניות תחת אש. היה בלגאן נוראי. המפקדים לא הבינו מה קורה. רוב האנשים דחפו מכוניות, ובאותו זמן צבר הקרב תאוצה וכבר ראיתי נפגעים. קראתי לחיילים אחדים, תפסנו עמדות מימין לדרך והשבנו אש."⁵

לימים סיפר מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, שהוא החליט להפקיר את המשאיות ואת המטען ולחלץ את האנשים, ושיפה קיבל את דעתו. פקודיהם של בן-ארי וסטוצקי עלו על שתי גבעות מדרום-מערב לחולדה הערבית, ארבעים לוחמים על כל גבעה, וחיפו על החילוץ.⁶ ולטר יעקובי, מפקודיו של בן-ארי, סיפר: "בצהריים ירדנו מהמשאיות וניסינו לחלץ את המכוניות התקועות. אחרי זמן קצר ירו עלינו מחולדה הערבית, אש יעילה. אורי פקד עלינו לעלות לכיוון חולדה הערבית ולתפוס משלטים. הוא לא הכיר אותנו, הוא אמר, 'אתה, אתה ואתה רוצו לשם. בדרך קיבל עולה חדש, מיוון, שפשוף מכדור. הייתה התרגשות גדולה, אחד נפגע! לא הבנו מה מתרחש. אורי רץ בראש. לי לא היה כושר. אחרי כעשרים מטרים נשארתי בלי כוח ופיגרתי. תפסתי משלט ושכבתי, ואחר-כך זחלתי לכיוון חולדה הערבית, אבל בקצב הזה לא היה לי סיכוי להגיע. קצת זחלתי, והרבה שכבתי וראיתי מרחוק ערבים יורים".⁷

כיתה בפיקודו של חיים גולדיס, (מהפלוגה של סטוצקי) עלתה על גבעה החולשת על מחנה ואדי צראר, והחליפה יריות במשך שעות אחדות עם כוח ערבי שניסה להתקדם לכביש מדרום (אחרי שחזרו מכוניות השיירה לחולדה, ירדו גולדיס ופקודיו מן הגבעה כדי לחזור גם הם לחולדה). כמה מתושבי חולדה הערבית ופקודיו של בן-ארי נלחמו אלה באלה בכידוני רובים.⁸

סיפורו של החובש אברהם קלר: "רוב מלווי השיירה ישבו שעות בתוך כלי-הרכב ולא עשו כלום. מי שתפס יוזמה, פעל לפי שיקול-דעתו. הוציאו מהמכוניות עוד כיתה ועוד כיתה, וכך התארגנו כמה קבוצות-לחימה שלא ידעו זו על זו. אני לא קיבלתי פקודות. רצתי לכל מקום שהיה בו פצוע וחבשתי את הפצועים. כשהיו פצועים אחדים, ארגנתי כמה אנשים, והם הביאו את הפצועים לחולדה."⁹

צבי רעם שהה אז בחולדה כמאמן מחלקת טירוני פלמ"ח. הוא יצא לבדו מהמשק לכיוון השיירה, ופגש בדרכו את שאול יפה. הרי סיפורו: "שאול ביקש ממני לתפוס גבעה בין הדרך ובין מחנה ואדי צראר, כדי שהערבים לא יחסמו את דרך הנסיגה. חזרתי לחולדה ולקחתי את האנשים שלי ואחדים ממחלקת חולדה שלא השתתפו בקרב עד אז, וחזרתי אתם לדרך. אחד מהם, עולה חדש, נפגע מכדור וצעק נורא. אמרתי לו שאירה בו, אם לא יפסיק. פקדתי על שני אנשים לשאת אותו לחולדה, והאחרים עלו אתי לגבעה, אבל בגזרה שלי לא הייתה לחימה. לא ירו עלינו. מרחוק ראינו ערבים רצים, ושמענו יריות."¹⁰

את מה שעבר עליה בשעות האלה תיארה החובשת, שושנה בקר, במכתב ששלחה לאחיה, אחרי שלושה ימים: "הייתי רחוקה מהמשוריינים של הכנופיות, שלושים מטר. (היו אלה) משוריינים שנלקחו בכפר עציון. הרבה אי-אפשר לחשוב בשניות מספר, רק דבר אחד הספקתי לחשוב, שבמקרה שלא אצליח להימלט מידם ברגע האחרון, אני תוקעת לעצמי כדור... אך מכיוון שאני, פעם, בכל-זאת, עסקתי קצת בספורט וא"ש,¹¹ הספקתי לסגת, תוך תפיסת משלטים מדי פעם, והכדורים שרקו מכל הצדדים. הייתי אדישה וכבר לא היה רצון לחיים, אך מתוך שרובם נסוגו נמשכתי עם הזרם."¹²

קטע מהדוח של הטייס דניאל בוקשטיין, שחג מעל לשיירה בין 11:30 בבוקר ל-13.00 בצהריים: "השיירה חוזרת לחולדה. השיירה הותקפה בדרך העפר לפני כביש לטרון. שלושים ערבים בורחים לחולדה הערבית. מאה ערבים עם אוטובוסים עומדים בקצה המערבי בצומת לטרון. חמש-עשרה מכוניות צבא בריטי נוסעות בכביש, מלטרון לדיר-מוחסיין. חמישה משוריינים מהשיירה מנהלים קרב עם חולדה הערבית. במחנה ואדי צראר – שמונה משאיות ושלושה אוטובוסים עם חמישים ערבים."¹³

אליהו (כושי) שחר, שהיה עם הכוח של נרקיס בשער-הגיא, העיד ששיירות של ערבים חמושים נסעו על הכביש לכיוון רמלה. "דיווחנו במכשיר-הקשר ושאלנו אם לעצור אותם. אמרו: 'שקט! לא להתגלות!' יכולנו לפגוע בהם. זה אחד הדברים שמטרידים אותי מאז ועד היום. היה בהישג ידנו לעצור אותם."¹⁴

על הכביש פגעו פקודיו של אברהם לב, בכדורים חודרי-שריון, בשני משוריינים של הערבים.¹⁵ עמוס חורב ולוחמים אחדים הציבו מרגמה 3 אינטש על אחת הגבעות. למרגמה לא היו כוונות, וחורב טיווח אותה בכינון ישיר אל ריכוזי הערבים וירה כשלושים פגזים.¹⁶ הכדורים חודרי-השריון והפגזים בלמו את ההסתערות, פגעו ברבים מן התוקפים וחיפו על מחלצי המכוניות התקועות ועל המכוניות בנסיעתן. כיתה מפלוגתו של יעקב סטוצקי, בפיקודו של יוסף (יופ) פלשנר, טיפסה, מוסתרת בתוך שדה חיטה, על גבעה, לכיוון מחנה ואדי צראר, וחסמה את דרכם של לוחמים ערבים מדרום. במרחק שבעים מטרים מהכיתה הזאת נעצרו הערבים. יעקב לוי ירה בצלף ערבי וצלף אחר פגע בו. לוי היה ההרוג הראשון בקרב שיירת חולדה. פלשנר ופקודיו נסוגו לחולדה עם גווייתו.¹⁷

הדסה אביגדורי: "הערבים הופיעו במשוריינים הדומים בכול למשורייני הליווי שלנו, אפורים עם פס לבן... מלווי השיירה... חשבו שנשלחה לקראתם עזרה ותגבורת".¹⁸

הרברט ברגר: "לא ידעתי עברית, לא הכרתי את המפקדים שלי. חשבנו שאנחנו נוסעים מחולדה לגוש-עציון. המפקדים לא אמרו לנו לאן נוסעים, לא אמרו לנו כלום. בחולדה עברנו מאוטובוסים למשוריינים והתקדמנו. ערבים תקפו אותנו. המשוריינים הראשונים שלנו נתקעו. כולם נסוגו ברגל לחולדה, ויעקב אטיאס ואני נשארנו לבדנו בשדה. הלכנו לכיוון הקיבוץ, ובחורשה פגשנו אנשים וראינו את יוסף טבנקין, מארגן תגבורת. משוריין עם מרגמה 3 אינטש יצא לדרך, שלושה פגזים נורו עליו והנוקר של המרגמה נשבר."¹⁹

יעקב אטיאס סיפר שבחולדה הושיב אותו רפאל (רפול) איתן בעמדה, ופקד עליו ועל חבריו: "להחזיק מעמד ולא לתת לערבים להתקרב."²⁰ סימון רוזנר סיפר: "הנסיגה הייתה לאור היום, בבלגאן ובתנאי התאבדות. לא חולצו נפגעים."²¹ מנחם (שם משפחה לא ידוע), יהודי אמריקני ששירת במארינס במלחמת-העולם השנייה, עבר ממקום למקום תחת האש וחיפה על הנסיגה. ישעיהו שחר: "מי שחי, חייב את חייו למנחם. הייתי מפקד על כיתת עתודה בחולדה. אנשי הכיתה שלי הגיעו לחולדה כמו אפרוחים בלי אימא, בנסיגה לא מסודרת. הם היו המומים ומכוסים בוץ, והרובים היו סתומים בבוץ. הכנסנו את הרובים למכלים מלאים מים רותחים, וחברות המשק והילדים ניקו אותם. יחד עם האנשים שלי יצאתי לשדה-הקרב ועזרנו לנסוגים להגיע למשק."²²
_________________

בשבוע הבא: לוחמי פלמ"ח הפקירו את חבריהם הפצועים במשוריין שערבים הקיפו ואיימו לטבוח; למרות שמפקד הנצורים איים לפוצץ את המשוריין על אנשיו ולהתאבד מפקד הגדוד הרביעי יוסף טבנקין פקד לא לחלץ את המשריין; טבח הפצועים הנצורים

1 . ג'ורג' (עמי ליבנה) "סיפורי נעורים בארץ-ישראל", אחווה, עמ' 45; ראיון עם עמי לבנה.
2 . היומן יצא לאור כספר בשנת 1988.
3 . הדסה אביגדורי "בדרך בה הלכנו" ההוצאה לאור - משרד הביטחון 1988, עמ' 81.
4 . לימים מפקד חטיבה 7 במבצע "קדש" שחוללה את מהפכת השריון בצה"ל, מפקד גייסות שיון ותת-אלוף. בן-גוריון זרק אותו מצה"ל על שחיפה על פקודו במשפט, על שהלה גנב שק סוכר במבצע קדש.
5 . ראיון עם אורי שלם.
6 . ראיונות עם יוסף טבנקין, אורי בן ארי ואורי שלם.
7 . ראיון עם ולטר יעקבי.
8 . 36 א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין; ראיונות עם יוסף טבנקין ואורי בן-ארי
9. ראיון עם אברהם קלר.
10. ראיון עם צבי רעם.
11. א"ש – אימוני שדה.
12. א"מ, מכתב של שושנה בקר לישראליק מ-3 באפריל 1948.
13. א"צ, שירות האוויר, שיירת חולדה.
14 . ראיון עם ישעיהו שחר.
15. אברהם לב, שם.
16. א"צ, שיירת חולדה, ראיונות עם עמוס חורב ויוסף טבנקין.
17. ראיון עם אליהו שחר.
18. הדסה אביגדורי, שם, עמ' 82.
19. ראיון הנ"ל עם הרברט ברגר.
20. ראיון עם יעקב אטיאס.
21. ראיון עם סימון ברגר.
22. שחר שם.