רבים בעולם תוהים מנין יש ל
קוריאה הצפונית ידע שאפשר לה להפוך למעצמה גרעינית שאף ביצעה ניסויים בפיצוצים אטומיים. מסתבר כי מדינה דיקטטורית זו החלה להתעניין בתחום הגרעיני כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, אחרי מלחמת קוריאה שהייתה העימות המזוין הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. באותה עת היה האינטרס של בריה"מ לחזק בכל דרך את גרורותיה הקומוניסטיות ועל כן נענתה בחיוב בקשת קוריאה הצפונית לקבל ידע גרעיני.
על בסיס הידע הזה הקימה קוריאה הצפונית באפריל 1955, את המכון למחקר פיזיקה גרעינית, בסיועם של 6 מדעני גרעין סובייטים. כעבור כארבע שנים, בספטמבר 1959, נחתם במוסקבה הסכם שת"פ גרעיני בין שתי המדינות שבעקבותיו החלה קוריאה הצפונית להקים מרכז גרעיני בעיירה יונגביון (Yongbyon). המרכז הוקם סביב כור גרעיני קטן מדגם IRT-2M הפועל על בסיס אורניום מועשר בשיעור 80% שהגיע ללא תמורה מבריה"מ. הבנייה הושלמה ב-1960 והמיתקן הפך להיות "חם" ב-1965.
עם קריסתה של בריה"מ ב-1991 הופסקה אספקת האורניום המועשר והכור חדל לפעול באורח סדיר. כדי לפתור את הבעיה החלה קוריאה הצפונית להקים ב-1979 כור נוסף הפועל על בסיס השימוש במים כבדים. כור זה פעיל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. במקביל העבירה בריה"מ לקוריאה הצפונית ידע מפורט הנוגע לפיתוחם של טילים בליסטיים, כולל טילים בליסטיים בין יבשתיים.. פרט לידע אפשרה בריה"מ למדענים צפון קוריאנים להשתלם במפעלי הטילים של ברית המועצות.
בכל השנים האלה, כאשר לרשותה עומדים שני כורים גרעיניים, המשיכה קוריאה הצפונית במאמציה להעמיק את פעילותה הגרעינית בשתי מגמות: האחת פיתוח טילים בליסטיים והשנייה: יצור מיתקנים גרעיניים. המאמץ שעלה הון, בעיקרו על חשבון רמת החיים של האוכלוסייה, נשא פרי. עד היום ביצעה קוריאה הצפונית ששה פיצוצים אטומיים ולטענתה האחרון שבהם היה פצצת מימן.
מאז הקמתה אחרי מלחמת קוריאה אין לקוריאה הצפונית יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אבל יש לה קשר הדוק עם מדינות אויבות לישראל ואף סיפקה להן נשק וטכנולוגיות צבאיות. במלחמת יום כיפור, למשל, שלחה קוריאה הצפונית למצרים טייסות מטוסי קרב מדגם מיג 21. במסגרת התמיכה באויבי ישראל, הוענק סיוע מדעי וצבאי מקיף לסוריה, לשם הקמת כור גרעיני לייצור פלוטוניום המשמש חומר בקיע לפצצות אטום. הסיוע כלל העברת טכנולוגיה ואף שיגור מדענים צפון קוריאנים לסוריה לתמיכה וליווי של הפרויקט.
בתחילת שנות ה-90 נעשו ניסיונות אינטנסיביים מצד הממשל הצפון קוריאני לכונן קשרים כלכליים עם ישראל. הגישושים הראשונים נעשו באמצעות איש עסקים אמריקני, שיצר קשר עם מנכ"ל משרד החוץ
איתן בנצור, בשמה של משפחה בעלת עסקים ענפים בקוריאה הצפונית, שבראשה עמד אדם בשם לזלי בלונד. המסר שהועבר לבנצור היה שניתן באמצעות המשפחה ליצור קשר עם בכיר מאוד בשלטון הצפון קוריאני, בשם ג'אנג שואה.
בנצור יצא לפגישה בהולה עם שר החוץ דאז
שמעון פרס, כדי לקבל ממנו הנחיות. פרס ביקש לעדכן את ראש הממשלה
יצחק רבין. איש הקשר הצפון קוריאני הציג לישראל בקשה ישירה: סיוע בפיתוח מכרות זהב. בנצור יצא לקוריאה הצפונית באופן חשאי, בניסיון לרקום עסקה. ישראל התנתה את הסיוע בהפסקת מכירת הנשק למדינות העוינות לישראל. תחילה סירבו הצפון קוריאנים אך כשאיימה המשלחת הישראלית להפסיק את השיחות לאלתר, הסכימו הצפון קוריאנים לדרישה, ואף ניאותו לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים. המהלך, שהיה יכול להביא תמורות חיוביות לישראל, ננטש בלחץ של ארצות הברית ו"המוסד", אחרי שמישהו הדליף את פרטיו לתקשורת.
מאז אותם ימים רחוקים המשיכה קוריאה הצפונית לספק למדינות אויבות לישראל נשק וטכנולוגיות גרעיניות וטיליות. סביר מאוד להניח, כי אילו נחתם ההסכם שגובש היה מעמדה של ישראל טוב בהרבה מכפי שהוא היום. אבל אלה היו תעתועי הגורל ואולי היה זה ביש המזל של המדליף שרצה להלל ולברך אך יצא מקלל.
