נחזור לענייננו. פסק הדין בנושא הכשרות כמעט ונבלע במהומה סביב הגיוס, אבל הוא הרבה יותר משמעותי. בג"ץ העניק לרבנות מונופול על השימוש במילה "כשר". אבל לצד זאת, קבעו מרים נאור ועוד ארבעה שופטים, כי כל בעל עסק יכול לפרוס בפני לקוחותיו את המידע על האוכל שברשותו – מהם המרכיבים, היכן נרכשו וכיצד בושלו – והם יחליטו האם זה מספיק כשר בשבילם.

מדובר לא רק במדרון חלקלק, כפי שאמר בצדק אליקים רובינשטיין בדעת מיעוט, אלא בפסק דין חסר כל היגיון בסיסי. למה לעצור בכשרות? למה לא לאפשר לכל חנווני להעיד על מרכולתו – כלשונה של נאור – גם בנושאי היגיינה? במקום לקבל אישור של משרד הבריאות, הוא יספר לנו באלו חומרי ניקוי הוא משתמש, האם עובדיו רוחצים את ידיהם וכמה פעמים בשבוע הוא שוטף את הרצפה מאחורי המקרר. מכאן נעבור לבטיחות: במקום אישור של טכנאי גז, ייתלה במסעדה נייר בו תתואר מערכת הגז, על שלל מרכיביה ויצרניהם. ומי אמר שצריך רישיון ממכבי האש? בעל המסעדה יכוון את הסועדים אל המטפים ויצרף תמונות של תרגילי הכיבוי שערך לעובדיו.

אבסורדי ככל שהדברים נשמעים, זה בדיוק – לגמרי בדיוק – מה שעשה בג"ץ בנושא הכשרות. מדובר בעניין סבוך, המצריך ידע מקצועי לא פחות משמעותי מזה של פקחי ניקיון ובוחני שריפות. אבל כאן, ורק כאן, מחליט בג"ץ שאפשר לוותר על הרישוי הרשמי. כאן, ורק כאן, מחליט בג"ץ שאפשר להסתפק בדיווחיו של בעל העסק – שאיש לא יבדוק אותם, משום שאיש אינו יכול לבדוק אותם. על מה בדיוק סומכת נאור? על כך שמישהו יגלה שהבשר לא באמת כשר, ואז יתבע את בעל המסעדה? היא באמת חושבת לרגע שזה אפשרי, שזה מה שייעשה?

שיעור ניכר מקרב היהודים בישראל אוכלים כשר. הסקרים מדברים על 50% ומעלה. שומרי המצוות לא יפלו בפח של "רשימות מכולת" כאלו וימשיכו לאכול רק במקום בו יש תעודות כשרות מוסמכות. אבל מאות אלפים, אולי מיליונים, יחשבו שזה מספיק – ובג"ץ שם כעת בפניהם מכשול ענק. נקודת המוצא של נאור הייתה שהחוק נועד להגן על הצרכנים – וכעת היא מפקירה אותם לחלוטין. ושוב: משום מה, רק כאשר זה מגיע לכשרות, נותן בג"ץ אישור לכזו הפקרות.

ועוד נקודה. כמה שעות קודם לכן התפרסם פסק הדין בנושא קיזוז הפסדים לצורכי מס, שגם בו כתבה נאור את חוות הדעת העיקרית. שם היא קבעה, שפקודת מס הכנסה ברורה ביותר ואינה מאפשרת קיזוז לאחור, ושאין מקום לחקיקה פסיקתית יצירתית הפוכה. אבל כאשר הגיעה לחוק איסור הונאה בכשרות, הקובע באותה מידה של נחרצות שרק הרבנות יכולה לתת הכשר, החליטה נאור להיות סופר יצירתית ולאפשר מסלול עוקף.

שיעור גבוה עוד יותר של יהודים מכבדים את סדרי התפילה בכותל המערבי. התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בארץ הן קטנטנות ולא מורגשות, מעבר לרעש שהן עושות מדי פעם. מותר לשער, ש-90% מיהודי ישראל מקבלים בהבנה ובכבוד את התפילה האורתודוכסית המתנהלת בכותל מזה יובל שנים. עובדה שהם באים לשם, עובדה שחוץ מכמה פרובוקטוריות ופרובוקטורים – איש אינו דורש לשנות את הסדרים הללו.

בג"ץ יושב כעת על מדוכת התפילות בכותל, וקרוב לוודאי שיכפה על הממשלה את המתווה שהיא עצמה יצרה ואז נסוגה ממנו – הקצאת חלק מהכותל (מחוץ לרחבה הנוכחית) לנשות הכותל ולשאר מרעין בישין. ייתכן שעם זה רוב הציבור הדתי יוכל לחיות. אבל אם בג"ץ יגע אפילו בסנטימטר אחד מהרחבה הנוכחית, אם הוא יעז לשנות אפילו פסיק אחד מנוהלי התפילה שם – זה יהיה גט כריתות בינו לבין הציבור החרדי, הדתי ואולי גם המסורתי. כדאי מאוד שהשופטים יבינו, שיש קווים אדומים, שיש מקומות ונושאים שבהם אסור להם לגעת. הכותל המערבי ניצב בראש הרשימה הזאת.