ראשית התעשיה בנגב - החלום ושברו <br>

בשנת 1929 נוסדה חברת האשלג הארצישראלית להפקת אשלג בצפון ודרום ים המלח. למומחי החברה הוברר כי דרום ים המלח מתאים יותר להפקת האשלג ונבנו שם בריכות אידוי והובאו מכונות להפקת מלח. במאי 1934 הגיעה דרך הים קבוצת חלוץ שהחלה בהקמת המפעל. בשנת 1937 החל המפעל לפעול ובשנת 1939 הגיעה תפוקתו השנתית לקרוב ל-30 אלף טון אשלג.

המפעל בסדום נתקל בקשיים רבים כמו: חוסר מים, אקלים לוהט ותחבורה לקויה. הקשר למפעל נעשה בסירות בשל מחסור בדרך תחבורה יבשתית. המפעל נוהל מרחוק, הפועלים הערבים הועדפו ועם זאת בשנת 1947, ערב המלחמה, הגיע המפעל לתפוקת שיא של קרוב ל-60 אלף טון. בעת מלחמת העצמאות המשיך המפעל הצפוני בעבודה אך במפעל הדרומי הצטמצמה עבודת ההפקה כמעט לחלוטין.

ממשלת ישראל החליטה להעביר את המפעל לבעלותה ובשנת 1952 הוקמה חברה ממשלתית רשמית בשם "מפעלי ים המלח בע"מ". סיום סלילת הכביש לסדום בשנת 1953 נתן תנופה חדשה למפעל שהשתקם וצפי ההפקה היה 135 אלף טון בשנה. מוסר העבודה היה ירוד, התחלופה הייתה גדולה והמפעל לא השכיל לנצל את כוח האדם המקצועי שבידו.

המנכ"ל החדש מרדכי מקלף, הכניס שינויים רבים ושנתיים לאחר מכן החל המפעל בייצור גבוהה. מקלף העביר את משרדי החברה מירושלים לבאר-שבע והעסיק רק פועלים שהתגוררו בדימונה או באר-שבע. בצד הקשיים בייצור, לצעדים אלה הייתה השפעה חיובית על התפתחותן של שתי הערים הללו.

בשנת 1955 נוסדה חברת בת של "מפעל ים-המלח" - חברה להפקת ברום. כשנתיים לאחר מכן החלה לפעול. בתחילת דרכה ספגה החברה הפסדים כבדים ודוחו"ת מבקר המדינה מראשית שנות השישים מתחו ביקורת חריפה על התנהלותה הפיננסית. בים המלח עלו התפוקות אך הרווחיות פיגרה אחריה. בראשית שנות השישים החלו בהרחבת הבריכות והתקנת מתקן חרושתי נוסף ומספר הפועלים הגיע ל-600 איש.

בשנת 1951, לאחר בדיקות הוחלט כי יש כדאיות כלכלית לכריית פוספטים. באמצע 1952 בהחלטת ממשלה, הוקמה החברה לכרייה ובארבע השנים הראשונות עבדו באתר עם מכרה פתוח. ליד המכרה הוקמו מבני עזר, מעבדה ומתקן חרושתי וכן צריפים ל-200 הפועלים שהתחלפו כל שבועיים. איכות הפוספטים הייתה נמוכה ואורך שנות החמישים סבל המפעל הפסדים רבים. אט אט התפוקה עלתה והחל משנת 1955 החל המפעל לייצא.

בשנת 1959/60 הגיע הייצוא לקרוב ל 50% מהייצור. מחנה העובדים פורק והפועלים שוכנו בירוחם דימונה ובאר-שבע. ב-1956 הגיעה מסילת הרכבת לבאר-שבע ובשנת 1956 הוארכה המסילה לדימונה. בשנת 1970 הגיעה עד אתר הכרייה באורון ונפתח מבחינת המפעל עידן חדש.

בשנת 1950 הוחלט להפיק "חול-זכוכית" במכתש הגדול שמיועד היה לייצור בביח"ר "פיניציה" בחיפה. מצב כוח האדם היה קשה והפועלים טולטלו בדרכים. בניית מעברת כפר ירוחם באותה עת וסלילת הכביש לסדום היו אמורים לשפר את רווחיות הכרייה. ב1953 נוסדה "חברת חרסית וחול זך" שנועדה לספק חומר גלם לתעשיה הקראמית בארץ.

תחילה נכרה החומר במכתש הגדול ולאחר מכן במכתש רמון. ב1960 נוסף לחברה מתקן לרחיצת חול זכוכית שהוקם בדימונה. ב1963 הוקם מפעל להשבחת חרסית דמויות צור שסיפקה עבודה ל-50 איש. באתר הכרייה תמנע הוחל בשנת 1959 בייצור סדיר ועבדו במקום כ - 400 כורים. התברר כי איכות הנחושת הייתה גבולית אך על-אף זאת, המפעל התייצב והפך לעורף התעשייתי של אילת.

ראש העיר דוד טוביהו הוליך מהלך שכוונתו הייתה - תיעוש העיר. ההון ההסתדרותי ובעיקר יכולת הביצוע של "סולל בונה" ושל דוד טוביהו ראש העיר, שהיו לו קשרים טובים- הוא שהקים מפעלים הקשורים לבנייה. בשנת 1952 הוקמה "חרסה" לייצור כלים מקרמיקה וכלים סניטריים והוא השתייך "לכור-סולל בונה".

בשנת 1955 השתרע המפעל על פני 150 דונם והעסיק 150 פועלים ו - 17 פקידים. הוא ייצר בין 5000 - ל 6000 מוצרי קרמיקה בשנה ובשנת 1957 החל הייצור לייצוא. חברת "ניר" ההסתדרותית הקימה את "מכתשים" לייצור חומרי הדברה. בשנת 1955 עבר המפעל לייצור סדיר והעסיק 120 עובדים. המפעל מוקם בזמנו רחוק מאזורי המגורים, במזרחה של העיר, אך עם גידול השכונות סבלו התושבים מהריחות הקשים שנבעו מהמפעל.

בין השנים 1950 - 1954 קמו אם כן בבאר שבע ביוזמה הסתדרותית: "חירות", "אבן וסיד", מוסכי סולל בונה", "חמר" ועוד. ביח"ר "חירות" ייצר מוצרי אינסטלציה עבור הבניינים החדשים של סולל בונה והעסיק כמה מאות עובדים ובעיקר הכשיר צעירים רבים לעבודות הנדסה ואינסטלציה בעיר. "אבן וסיד" סיפקה חומר בניין לסולל בונה והפעילה מחצבות ברחבי הנגב.

המפעלים הוקמו במכוון בשטחי העיר כדי לספק עבודה למשפחות ולצרוך את חומרי הגלם המקומיים. מפעל לייצור כלי זכוכית שתוכנן לקום בתחומי באר-שבע לא הוקם, והועבר בסופו של דבר לירוחם. משקלה של התעשיה בעיר היה רב - יותר מאלף פועלים הועסקו במפעלי החרושת ועוד מאות רבות בטחנות הקמח (1956), המשביר, במפעל לייצור קרח, במוסכים ובמפעל לייצור לבנים שרופות. בשנת 1957 היו בבאר שבע כ-2000 פועלים שהועסקו בתעשיה ובמלאכה ו-2500 פועלים בבניין.

במהלך שנות השישים לא זכתה העיר להיכלל באזור עדיפות א' ולכן היו השקעות מעטות בתיעוש (כמה מפעלים גדולים בלבד) ורוב ההשקעות במפעלים חדשים נעשו על-ידי משקיעים פרטיים שקיבלו מימון וסיוע מהממשלה. בשנות החמישים הוקמו בעיר יותר מפעלים מכל עיר אחרת בדרום במגמה להגדיל את מקורות התעסוקה אולם צעד זה כשל.

"כור" הייתה לכוח היוזם והמפעיל של בתי החרושת בעיר אך לא הצליח למנוע את ההתמודדות על התפקידים המקצועיים והניהוליים במפעלים בין העדות בעיר - העירקים, הרומנים, יוצאי צפון אפריקה ועוד. משום כך, היו לעיתים מתקבלות החלטות מקצועיות הקשורות בהתפתחות המפעל שלא על-רקע הכרח ברווחיות ובחסכון אלא מתוך כוונה לתת תעסוקה "לאנשי שלומנו".

הערים הדרומיות הוקמו כמקום מגורים לעובדי המכרות והתעשיה שבקרבת מקום. ירוחם שנוסדה בשנת 1951 אמורה הייתה לשמש עיר עבור הכורם במכתש ובאורון; דימונה הוקמה כדי לשמש תחליף נאות ומקום מגורים סביר לעובדי ים-המלח; מצפה רמון נוסדה כמחנה עבודה לעובדי כביש באר-שבע אילת. אבל, מקומות הכרייה ואזורי התעשיה לא סיפקו עבודה ברמה הנדרשת (נשים לא התקבלו לעבודות אלו) ויעדי הפיתוח בנגב לא הושגו.

גם עיירות הנגב הצפוני, שאמורות היו להתבסס על עבודה שכירה בחקלאות לא המריאו ועם עליית רמת המיכון העסיקה פחות ופחות מתושבי העיירות. במחצית השנייה של שנות החמישים, עם קבלת כספי הפיצויים מגרמניה, שופר הציוד, והוחלט על הקמת ערים בתנאי שהוצאות ההובלה אליהן אינו גורם מכריע בהוצאה והם אינם חייבים להתמקם ליד שווקים או מקורות חומרי הגלם. וכן הוצב תנאי נוסף - הקמת מפלים עתירי עבודה, כולל נשים.

החל משנת 1956 נוסדו בבאר-שבע, שדרות, אילת (שם גם הוקם מפעל לאבני חן), כפר ירוחם ואופקים מלטשות יהלומים, תעשיה שנראתה כמתאימה לעולים בעיירות, ללא הוצאות הובלה ומתאימות למשפחות מרובות ילדים. כעבור כמה שנים נסגרו מרבית המלטשות בשל חוסר יציבות פיננסית של הענף בשוק העולמי ובשל הריחוק ממרכז הארץ.

בשנת 1957 יזם שר המסחר והתעשיה דאז פנחס ספיר את תיעוש דימונה וערי פיתוח אחרות באמצעות הקמת מפעלי טקסטיל במקום בסיוע הון ממשלתי. ההנחה הייתה שמפעל מסוג זה, עתיר עבודה ייתן תשובה לבעיות התעסוקה בעיירות הדרום. ואכן, בשנת 1962 לדוגמה, הועסקו 45% מהעובדים תושבי דימונה בענף הטקסטיל לעומת 11% בלבד במפעלי ים המלח והפוספטים.

יזמי מתכת הוזמנו בשנת 1957 על-ידי השר לאשקלון, שדרות ובאר-שבע במגמה לשכנעם להקים מפעלי מתכת בדרום. הסיבות על-פי דעת השר היו: כוח אדם מקצועי טוב, בתי ספר מקצועיים המכשירים פועלים בתחום המתכת, קרבה לנמל אשדוד והשגת תנאים נוחים ברשויות המקומיות ובערים בכל הנוגע למיסים. החל משנת 1959 החלו לקום בבאר-שבע מפעלים קטנים בבעלות פרטית. כך למשל "צורלי טקסטיל", מאפיות ומפעלי מתכת. הרווחיות במפעלים הגדולים והקשיים במפעלים הקטנים הובילו את ראשי העיר בבאר שבע למחשבה שעל העיר להתבסס יותר כעיר מנהל מרכזית לנגב המספקת שירותים.

התברר כי מפעלי התעשיה התפתחו בשני כיוונים: האחד, מפעלי תעשיה הקשורים בחקלאות (בעיקר בנגב הצפוני) כמו עיבוד כותנה, מפעלי מיון ואריזת ירקות, עיבוד סיבי אגבות, ייבוש קמח אספסת, מפעלי "עוף קור", מפעלים במועצות האזורית ואף הוקם מפעל לייבוש ירקות - "דקו". הכיוון השני היה תעשיה השייכת לגורמים פרטיים שהוקמו בסיוע ממשלתי כמו למשל המפעל הטקסטיל "אופ-אר" באופקים שהעסיק 200 פועלים.

כן קמו מפעלים לייצור כבלים, ייצור נעליים סריגה קליעת סלים ועוד. במפעלים אלו הבעלים לא התגורר בעיירת הפיתוח וצמרת הניהול לא השתייכה לקהילה המקומית. ראוי אם כן לשאול האם "תיעוש הנגב" קרם עור וגידים ותרם לפיתוח הנגב כפי שציפו ממנו? מדוע נכשלו בתום העשור הראשון מרבית "המפעלים והתעשיות ההסתדרותיים" והאם הזדקקותה של הממשלה, בניגוד לאידאולוגיה של המפלגה הראשית בה מפא"י, ליזמים פרטיים כדי לבנות מפעלים בעיירות הפיתוח?

לחלק משאלות אלו נמצאה תשובה בגוף הכתבה ובאופן מכליל ניתן לומר כי מחסור במסורת ניהולית, מחסור בחומרי גלם איכותיים ובטכנולוגיות מודרניות בעלות כושר תחרות בשוק העולמי, התנגדות אידאולוגית לתעשיה הפרטית והציבורית מחשש "ניצול הפועל" והעדפת החקלאות על פניה - כל אלה היו מהגורמים שהאטו את קצב התפתחות התעשיה בבאר-שבע ובעיירות הפיתוח ובמקרים רבים אף הכשילו יוזמות מקוריות שהיו בלתי תלויות בקרקע, בתחבורה ובמים, שלושת המרכיבים היסודיים בהצלחת יישוב הנגב (ראה גורל מלטשות היהלומים, גורל גידול האגבות, גורל המרבצים הייחודים במכתש ועוד).