שופטים ושרץ בידם

האיש שאיתו מנהלת שרת המשפטים מו"מ על שינוי חוק יסוד השפיטה איננו מחזיק בשום תפקיד המכשיר אותו לכך מזה כעשור. היא עושה זאת רק מפני שהוא האדמו"ר שלהם, זה שעל פיו עדיין יישק דבר. הוא כזה מפני שהוא זה שהצליח לתכנן, להקים, לאייש ולהנהיג אישית את מה שלימים כונה "כנופיית שלטון החוק". היא זו שהביאה את הפרדת הרשויות במדינה אל נקודת השבר בה היא נמצאת היום, שעל עצם קיומו נראה שאין חולק. על-כן, אפילו אם נניח שיש משהו בטענה שהשינוי המוצע הוא, באדמו"רית צחה, "רעל שימית את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק", הוא מהווה "אנטי-רעל" לרעל אחר: זה שהאיש שרקח אישית לפני שלושה עשורים וגורם בימים אלה לגסיסתה של הפרדת הרשויות, כשאין סכנה גדולה לדמוקרטיה ממותה של זו. לכן לא יכול להיות ספק שתוחלת תועלת ה"אנטי רעל" עולה על תוחלת נזקו ככל שבכל זאת יש ממש כלשהו בזעקת ה"רעל" של הקוזק הנגזל.

א) הוא אישית החליט שבית המשפט (בכל ערכאה שהיא!) רשאי לפסול חוק שחוקקה הכנסת מנימוקים כאלה ואחרים. לעניין זה ראוי לזכור שהכנסת חוקקה 12 חוקי יסוד אחרים, כך שלא הייתה מניעה עקרונית לחוקק גם משהו כמו "חוק היסוד-ביטול חוקי הכנסת", לו הייתה כוונה אמיתית להתמודד עם צורך אמיתי בתוך שווי המשקל שהתקיים בין 3 הרשויות באותו הזמן. מי שהכריז על החלטה כזו ב"פס"ד בנק המזרחי" (שעניינו חובות של מושבניקים לבנק) התכוון רק לדבר אחד: להפר את שווי המשקל הזה במחטף מידי כנסת וממשלה רופסות מאז ועד עצם היום הזה, בו מנסה שרת המשפטים לשים קץ לרפיסות הזו. המחטף הזה הוא-הוא הרעל המאיים על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק ולא ה"אנטי רעל" שמנסה שקד לייצר. הצלחתו הקולוסאלית של המחטף מקבלת היום ביטוי כפול: בכורח להפיק לו "אנטי רעל", ויהיו סיכוניו אשר יהיו (אם בכלל), ובעובדה ששרת המשפטים מנהלת מו"מ עם האיש שרקח את הרעל: זה שהפך כבר מזמן למוטציה גנטית בגופן של שתי האמזונות החברות בכנופית שלטון החוק-מערכת השפיטה והפרקליטות.

ב) זמן קצר אחרי "פס"ד בנק המזרחי" פירסמה פרופסור רות גביזון מאמר התנגדות מנומק להפיכה שביצע האדמו"ר נגד שלטון החוק ונגד הדמוקרטיה (בו, אגב, חזתה את שיתרחש אחריה ומתרחש גם בימים אלה). כבר באותם ימים עסקה פרופסור גביזון לא רק במשפטנות אקדמית אלא גם בהגנה אקטיבית על זכויות הפרט, מה שלכאורה היה צריך להעלות את חינה בעיני האדמו"ר. לימים הוצגה מועמדותה של גביזון לכהונת שופטת עליונה. המועמדות נפסלה על-ידי האדמו"ר למרות כישוריה המופלגים, וסיבת הפסילה הוצגה על ידו בתקשורת במפורש: מפני ש"יש לה אג'נדה". עצם הכנות שבהנמקה הזו מצביעה על ים ההיבריס שכבר שטף את האיש באותו זמן לחלוטין לאור ההצלחה המוחלטת של תוכניתו: בעולמו הרוחני של אביר הדמוקרטיה, חירויות הפרט וחופש הביטוי והדעה, רק לאדמו"ר מותר להחזיק באג'נדה בכלל, אם כי בפרט יש גם הנחות לקולא: גם לכל שופט מותר להחזיק באג'נדה בתנאי שהיא שיבוט של זו של האדמו"ר, ואכן היה שופט שלום (או אולי מחוזי?) ברחובות שביטל חוק של הכנסת...

ג) האיש גייס לשורות מערכת המשפט את "האדם הסביר", אישיות מופשטת חסרת כל מאפיין. "האדם הסביר" הוא זה ששיקוליו בעניין עובדות ומצבים הנידונים במשפט הם אלו שהיו ראויים להדריך את הנאשם בבואו לבצע את שביצע. ומי יודע מהם שיקוליה של הפיקציה הזו? רק השופט. ומיהו השופט? האדם הכי סביר: אקדמאי אשכנזי שגר ברחביה שאוזנו כרוייה לדברי הסגל האקדמי של אוניברסיטת פרינסטון בעניין זכויות הפרט של הערבים הכבושים הרבה יותר מלצרכיהם השוטפים של מגיני מדינתם הנלחמת בכל יום על חייה.

ד) ביתר פשטות, מדובר בסוביקטיביזציה מוחלטת של תוצאות כל דיון משפטי על-פי מערכת הערכים הפרטית של מי שיושב בדין. התוצאה היא חוסר צפיות מוחלט אצל כל המבקש שם את יומו בגלל הכאוס שמוליד חוסר העקביות המוחלט בין פסקי דין באותם עניינים ובנסיבות דומות עד זהות. מכאן סלולה דרכו של אדמו"רנו לשליטה מוחלטת בתוצאות הדיוניות המעניינות אותו לצורך הסגת גבולן של שתי הרשויות האחרות: כל מה שעליו לעשות הוא לפרסם ברבים את ערכיו בעניינים עליהם הוא מעוניין להטביע את חותמו, ואז יודע כל שופט המעוניין בקידום מה מצופה ממנו להחליט בעניינים כאלה, ויש לו גם בונוס: בכל דיון שאיננו ברזולוציה של האדמו"ר הוא רשאי להחליט כטוב בעיניו מבלי לטרוח אפילו בהצגת מראית עין של החלטה אוביקטיבית: יורה את חץ ערכיו האישיים ומשרטט סביב מקום פגיעתו את "בול" פסה"ד. כך, למשל, סירב ההרכב שדן בעתירות נגד ההינתקות להקשיב להתנגדות ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל. יעקוב עמידרור להינתקות מנימוקים ביטחוניים. הסירוב נעשה תוך גלגול עיניים לשמיים בטענה ש"הוא איננו מוצא סיבה להתערב בדעתה המקצועית של מערכת הביטחון לפיה המהלך ישפר את ביטחון ישראל", עבורה לא טרח לדרוש נימוקים. לעומת זאת הוא התערב גם התערב בדעתה המקצועית של המערכת הזו כשהורה לה להזיז פה, שם, וגם שם את גדר הביטחון בטענה שניתן להשיג בכך אותה רמת ביטחון ופחות פגיעה בערבים: ללמדך שכשמסתכלים מפרינסטון איך הוא מתייחס לערבים הוא פתאום מה-זה מקצוען בביטחון. ובאמת, למה לו להבין בביטחון כשבפרינסטון מצפים ממנו להתעמר ביהודים קולוניאליסטים כשהבנה כזו עשוייה, חלילה, למנוע את ההתעמרות?

ה) כלי פוליטי אפקטיבי בידי ברק בהסגת גבולן של שתי הרשויות האחרות הוא קביעת ההרכבים הדנים בעניינים הנוגעים להן. קביעת ההרכבים בעליון מתבצעת על-ידי הנשיא על-פי שיקול דעתו וללא כל שקיפות בעניין השיקולים הללו. רק כך ניתן להסביר את ההחלטה כל השופטים למעט מתנגד המחמד של האדמו"ר לדחות את כל העתירות בעניין ההינתקות. איך אני יודע שלוי היה מתנגד מחמד? קראתי את דוח הוועדה בראשותו, ואני מניח שעמדותיו היו ידועות לברק כאשר מינה אותו כפי שהיו ידועות לו עמדות האחרים.

גברתי שרת המשפטים.

דייקת כשאפיינת את מערכת המשפט כמי שמתייחסת לציונות כאל השטח המת שבין זכויות הפרט, שרק אותן היא רואה. עבורה זכויות הפרט של מחבל כלוא שרצח ילד יהודי זהות לאלו של מי שכלוא על גנבת מכונית, ולכן פסקה שלשניהם מגיע תא בגודל זהה בבית הכלא. את עצם השיח שאת מנהלת עם ברק בימים אלה ניתן להסביר רק בדרך אחת: בהנחתך שתצליחי להשיג מידו חלק מתאוותך ולו במחיר הגברת אחיזתו של המרעיל במזרק הרעל. בכל הכבוד וההערכה לפועלך, אני חושש לא רק שתיכשלי אלא גם שתורעלי: הדבר האחרון שצריכים האידיוטים השימושיים של ברק במערכת המשפט ובתקשורת לראות הוא שאת מכירה בכוחו ומוכנה להתפשר עם מורשתו. מה שהם ואנחנו צריכים לראות היא מלחמת חורמה במורשת התרעלה, ובשום אופן לא נסיון להתפשר עימה: שטח לא יכול להיות חצי-מת וחצי חי. מי שהפך את הציונות לשטח מת מוקף בזכויות פרט זהות לבוני הציונות ולמחריביה חייב להיות מודר מכל השפעה על גורל המדינה הציונית ומורשתו חייבת להגיע אל המקום הראוי לה - פח האשפה של ההיסטוריה. אולי יישמע לך בומבסטי אבל לעניות דעתי את מחזיקה בלא פחות מבמפתח לרנסנס של הציונות: אנא אל תיפלי בפח של ברק בבואו להמיס ברעלו את המפתח הזה - אין כמוהו מומחה לכך.