האנשים הזקנים אינם יודעים לאן ללכת 'אחרי'.
הם מורגלים בשבילים של כאן, ורק השנים הכבדות בעוכרי
דביקותם במקום הזה שהיה שלהם מאז בואם לעולם.
מי שאמר להם 'היוולדו', אומר עתה 'הנה הסולם,
עלו'!, והם יראים, כי הם אינם יודעים מה יש מעליו,
ואם יעלו - עד לאן הולך הסולם הזה שלב, שלב...?
מוזר, כאש הם היו צעירים, עלמים לוהטים עם העלמות,
הם דיברו אהבה, ודיברו על חיים, ולא נרתעו מדבר גם על מות,
אולי כי הכל היה כה רחוק, ואולי לא על סדר היום,
ועכשיו, לרגלי הסולם הזה, 'היה לא יהיה' הוא לפתע 'היה'.
ומה זה בכלל, הם אינם יודעים, והם לא רוצים אבל לא יכולים
לומר 'לא רוצים', 'לא שומעים', לא עולים'...
אבל, מה עושים עם הדין, עם הדין
מה עושים עם חבל, חבל על דאבדין....
