|
|
אמסלם. צודק [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]
|
|
|
|
|
הנטייה הטבעית, הרפלקסיבית, היא להתנגד להצעה שמגבש יושב-ראש ועדת הפנים ח"כ דודי אמסלם (ליכוד), לפיה בסיום כל חקירה משטרתית יוגשו לפרקליטות ממצאים בלבד, בלי חוות דעת אם יש מקום לכתב אישום. בבחינה עניינית יש היגיון בהצעה, שאותה אמור להעלות ח"כ אמסלם בפתיחת מושב החורף של הכנסת. המשטרה היא גוף שתפקידו לחקור. המלצה היא מעשה פרשני, מעשה שיפוטי. בהמלצת המשטרה לכאן או לכאן יש משום הטיית משפט – שלא לומר (כלומר, כן לומר) התערבות בו. בית המשפט צריך להיוותר סוברני להחליט האם הראיות מוצקות, מבוססות, יצוקות בבטון או שמא אין בהן די כדי לבסס הרשעה. לשוטרים אין ידע וכלים לשפוט את מידת תקפותן של הראיות, קל וחומר כאשר גם בסיומה של חקירה ממושכת ומאומצת אין די ראיות לביסוס הרשעה או לזיכוי.
מעודי לא חשבתי שאם וכאשר אביא דברים בשם אומרם, אביא גם דברים שאמר, מלה במלה, חבר הכנסת אמסלם, אבל אין לי אלא לסמוך שתי ידיים על הדברים שאמר בהקשר הצעת החוק: "המשטרה אמורה לחקור, לא להמליץ. לא פעם קורה שהיא מתאהבת בתיק חקירה שאותה היא בעצמה יזמה, אז מה מצפים? שהיא לא תמליץ על כתב אישום? המשטרה היא לא צד בעניין. למה בכלל שהיא תמליץ? איפה זה כתוב בחוק? כשהמלצה משטרתית להגיש כתב אישום מתפרסמת, החשוד הופך אוטומטית לנאשם. לפעמים התיק שוכב בפרקליטות שנה-שנתיים, ומבחינת כולם האיש כבר אשם".
לעומת דברים נכוחים אלה אני לא שותף לדעתו של אמסלם שטוען, בנוסף, כי כאשר המשטרה מצרפת המלצה היא בעצם כובלת את ידי הפרקליטות מלקבל החלטה שונה. הוא אינו צודק, משום שחרף המלצתה של המשטרה, ידיה של הפרקליטות אינן כבולות והיא רשאית לקבל החלטה שונה מהמלצת המשטרה, אבל כאשר המשטרה מצרפת את הממצאים שהיא מעבירה לפרקליטות בסיום חקירתה יש בהחלט כדי להטות, ואולי אף להשפיע במידה מסוימת, על החלטתה.
חשוב שהמשטרה תשמור על דימוי של גוף שפועל ללא מורא וללא משוא פנים. המלצה היא בבחינת חוות דעת. דעתה של המשטרה אינה מעלה ואינה מורידה, אבל טוב שהיא תישמר בתוכה ולא תצא לאור כהמלצה.
