"חופש דיבור": בחיי היום-יום שלנו הינו מושג אמורפי ואוטופי, שנוי במחלוקת באשר למקורו, משמעותו, אופן יישומו ומרחב הקיום הלגיטימי שלו. יש הרואים אותו כאחת הזכויות "הטבעיות" של הפרט, הנגזרת מ
כבוד האדם וחרותו, במובן של חופש מוחלט שאין להגבילו או לתַחמו. לעומתם יש הסבורים שזו זכות-יסוד בעלת גבולות, שמשמעותה התאורטית איננה זהה למשמעותה המעשית.
בחוגים הפוסט-ליברלים האקסטרמיסטים-אנרכיסטים, חופש דיבור מתחבר, כמעט ללא סייגים, לחופש המעשה, אם קושרים "נכון" את התחומים הללו. המאבק המתלהט כיום בארה"ב, בין האגף הליברלי-קיצוני של המפלגה הדמוקרטית, לבין השמרנים שרובם נמנים על המפלגה הרפובליקנית, זוכה לכיסוי מופרז בתקשורת וכיסוי זה מספק דוגמאות רבות למרחב הפרשנויות הבלתי סביר, שקיבל מושג חופש הדיבור בתודעת רבדים רחבים של הציבור.
בפירוש המתירני חופש דיבור הוא כיום גם החופש להפגין, להתפרע, לגרום נזקים, לפגוע ללא אבחנה בזולת בדיבור, בהתנהגות ואפילו במעשי אלימות, להפר את הסדר הציבורי, לפגוע בערכים לאומיים ובסמלים לאומיים, לראות בזולת אויב או אויב בפוטנציה, לבטל בהינף-יד את זכותו של הזולת לאותה מידה של חופש דיבור ועוד. דומה שחופש דיבור הפך בז'רגון של השמאל הקיצוני ל"מילה מכובסת",
שכוללת כל מה שהוא מוכן לעשות לזולתו, אך אינו מוכן לסבול על עצמו. השמאל האנרכיסטי השכיל להבין ולמצות את כוונתו האמיתית, זמן רב בטרם עמדו עליה שאר רבדי החברה. כפי שנוהגות אליטות, לעיתים קרובות, דאג לא רק לפתח את הכלים באמצעותם יצדיק ויקדם את מטרותיו האנרכיסטיות והגלובליסטיות, אלא גם את מנגנוני ההגנה מפני ניסיונות להצר את צעדיו, כאשר יבינו גם אחרים את המסלול בו הוא הולך.
מצד אחד, יזם חקיקה המעמידה את מקור "חופש הדיבור" במוקד הזכויות כולן - כבוד האדם; מצד שני, ביצר את מעמדו של בית המשפט לחוקה, כפוסק בלעדי ועליון בשאלת פרוש המשמעות והתוויית הגבולות של "חופש הדיבור". בית המשפט לא רק שמיהר לקבל "כבוד" זה, אלא הפך לנכסי צאן ברזל ובבת-עינו את שמירת זכויות היתר בהן זכה מן ההפקר. מצד שלישי, נכרכו שתי "הפנים" הראשונות של ביצור העמדות בגלובליזציה; לא כדרך לשתף פעולה בין מדינות וקבוצות אתניות תוך שמירת הסדר העולמי, אלא כדרך לקעקע ולערער את הסדר העולמי. שבירה זו מושגת על-ידי ערעור קווי-המתאר המדינתיים - גבולות, חוקים, וריבונות -
ומהילה אנרכיסטית של קבוצות אתניות באמצעות הגירה "פראית". אין כמו שינוי תמהיל האוכלוסייה הנתונה במסגרת אירגונית-ניהולית מסוימת, כדי לערער את הסדר הקיים. דעות, עמדות, אינטרסים, תרבות, פערים-כלכליים והבדלי אמונה - כולם פועלים באותה מגמה.
באמצעות מנגנונים אלה, "חופש הדיבור" כבר איננו זכות היחיד לחשוב ולומר את דעתו מבלי להתעניין בשאלה כמה משומעיו מסכימים עימו. עתה הוא קשור קשר גורדי "לתקינות הפוליטית" הנורמטיבית של דבריו, כאשר הנורמה נקבעת ע"י כוהני הרב-תרבותיות, התקשורת ובית המשפט הפוסט-ליברלים. אם הדברים עומדים במבחן או אינם סוטים ממנו יתר על המידה, ניחא; אם לאו -
גולשים הדיון והתגובה לדברים לעבר ניסיונות השתקה, דה-לגיטימציה וגינוי חסר מעצורים ופרופורציה; מצב של "אפס סובלנות בעליל". מחופש דיבור אלמנטרי, שווה לכל, פתוח, תרבותי, מתון וסובלני, אנו מגיעים כיום לשאלה אילו אמצעי השתקה הנם לגיטימיים ואילו, לפי שעה, נחשבים מוגזמים. אם בעבר הלא רחוק היו גבולות ההתנהגות תחומים ע"י החוק, הנימוס והתרבות כיום הם תחומים ע"י הרעש התקשורתי (בעיקר) של החוגים הפוסט-ליברלים הקיצוניים ובלבול המושגים הרוחש בין חופש-דיבור לאנרכיה דה-פקטו הולך וגובר.
כשעולם מורכב ומלא סתירות וניגודי אינטרסים הופך מושא לתרגיל פסבדו-אינטלקטואלי וקוואזי-אקדמי מתמשך של חוגים רדיקלים אוטופיסטיים, התוצאה היא רצף של קטסטרופות ומשברים מקומיים ואזוריים. האפקט המצטבר של התפתחות זו, הוא דימוי מתחזק של אנרכיה עולמית. אנרכיה עולמית קשה לשליטה אפילו למעצמות הגדולות ובוודאי לארגונים הבינלאומיים חסרי הכושר והכישרון, ובראשם האו"ם.
במצב כזה נוטים הכל לטפל בנושאים הקלים יחסית, ההצהרתיים בעיקרם, ולא בדברים המסובכים והדחופים באמת. שעה שאין עושים דבר בעניין הפסקת רצח העם בסוריה, במיאנמר, בסודן, בתימן ועוד, או בנוגע לתוכניות הגרעין המאיימות של
קוריאה הצפונית ואירן, מסכימות כל חברות האו"ם להחליט שההתחממות העולמית היא הבעיה הבוערת מספר אחת של העולם. באותה נשימה ממש ובחסות ממשל אמריקני נרפה ומנותק (אובמה), שעה שארה"ב מהווה רק כ-5% מאוכלוסיית העולם, דורש ממנה האו"ם להשקיע כ-20% מעלות השינויים שיש לבצע בעשרות מדינות שתורמות תרומה מכרעת לזיהום האטמוספירה. מבחינה זו אין זה משנה אם התרומה נובעת משימוש בדלקים מזהמים, מהעדר אמצעי סניטציה בסיסיים, מציד בלתי מרוסן של בעלי חיים או מכריתה מסיבית של עצים והרס "ריאות החמצן" של העולם. בה בעת סין, שמספר שאוכלוסייה גדול פי 5 מזה של ארה"ב, נדרשת למאמץ שווה בקרוב לזה של האחרונה. הואיל והממשל האמריקני החדש של טראמפ מסתייג מחלוקה זו, הופכת הסוגיה לנושא החשוב ביותר של המערכת הבינלאומית, ושאר הנושאים, חרף דחיפותם, ממשיכים להדחק לשוליים.
חופש דיבור הוא זכות אלמנטרית; עניין המוסכם על רבים. אלא שבדומה לבעיות הקשות של עולמנו, "השטן נמצא בפרטים הקטנים, כגון: גבולות חופש זה והקריטריונים לקביעתם. מתי חופש דיבור הוא תרומה לשיפור איכות החיים ומתי הוא הופך למטרד ומחולל נזקים? נראה שהדקלום הפשטני של צמד
המילים "חופש דיבור", כרוך לרוב באי הבנה שהוא אומנם זכותו של היחיד, אך למעשה זו זכות שווה וקבועה של כל ה"יחידים". עם זאת ובאותה נשימה ממש, אין זכות ליחיד להחליט שרירותית על גבולות חופש זה כאשר הוא נתון במסגרת חברתית שוויונית.
ההבדל בין הזכות הטבעית של היחיד לזכות ליחיד הוא ההבדל שבין העיקרון לבין דרך יישומו. בחברה, זכות שאינה מאוזנת - שווה לכל - היא פריבילגיה. שום זכות טבעית של היחיד אינה פריבילגיה, משום שהיא תחומה ומוגבלת ע"י זכותם השווה של חברים אחרים באותה חברה.
בחברה, "האני" הוא רק חלק אחד מהישות העצמית; החלק השני הוא ה"אנחנו". מי שאמור לקיים ולכבד את זכות היחיד הוא ה"אנחנו" - כל אחד לחוד וכולם יחד: הקולקטיב. כשם ל"אני" יש מרחב קיום משלו שסביבו מתקיים מרחב ה"אנחנו", כמטפורה מרחבים אלו משיקים זה לזה ותוחמים זה את זה. בין המרחבים הללו מתקיים "משחק סכום אפס". גבולות המרחב אינם קשיחים ונקבעים בין היתר ע"י התרבות, הדת, החוקים החברתיים והתרבות.
"אני" שמאתגר ברציפות את ה"אנחנו", ימצא עצמו במוקדם או במאוחר בעימות עם הקולקטיב. הידברות היא מציאת שיווי-משקל מוסכם או נסבל בין "האני" ל"אנחנו" לאורך רצף השינויים שעוברות שתי ישויות אלו על ציר הזמן. מטבע הדברים ה"אנחנו" חזק יותר מה"אני". אתגור ה"אנחנו" על-ידי "האני" צריך להכיל מרכיב של אמת אוביקטיבית, שיקול מוסרי או שיקול אלטרואיסטי מוכר ומקובל, בכדי שיושג שיווי-משקל חדש בין הישויות הללו. אתגר שעיקרו אגואיזם ואגוצנטריות, יידחה על-פי-רוב, ובתנאים קיצוניים תהיה הדחיה כרוכה גם בסנקציה.
מערכת יחסים דומה עשויה להתקיים ברמת הגדרה חדה פחות של גבולות הגזרה, בין קבוצה בחברה לשאר החברה או בין "קואליציה קטנה" של קבוצות ל"קואליציה גדולה יותר". בסכומו של תהליך, בוחן כל פרט "בנוגדתו" (אופוזיציה) את הרווח וההפסד שלו, פעם אחת ברמת הפרט ("אני)" ופעם שניה כחלק מה"אנחנו" ומגבש את עמדותיו על-פי השיקול האישי שלו.
באופן סמוי מן העין פועלת במערכת שיקולים זו "פונקציית תועלת" מורכבת. מי שמשתמש בעקרונות אוטופיסטיים תאורטיים במנותק מההקשרים הסוציולוגיים המעשיים שלהם, עושה טעות בסיסית. גם כשאיננו יודעים למדוד בדייקנות את פונקציית התועלת הנקודתית ועוצמת המשתנים בה (מקדמי השפעה), היא חיה ובועטת תמיד.
המנגנון הדמוקרטי של קבלת החלטות, הוא מנגנון מתוחכם מבחינה זו שהוא מאפשר לכל יחיד להחליט כביכול בעצמו את החלטותיו. גם כשהוא חלק מקבוצת אינטרסים, הוא מחליט בעצמו; אולם זו מציאות מדומיינת. בפועל, בקלפי, הוא משקלל לפני ההצבעה את "האני הפרטי" וה"אני הקבוצתי" ומחליט בהתאם למשתני פונקציית התועלת שלו ברגע ההחלטה. ככל שהוא קרוב בדעותיו לעמדות הקבוצתיות, הוא יהיה נאמן יותר למפלגה וצפוי יותר בהצבעותיו.
ניסיונות להשפיע על יחידים באמצעות הפגנות (אנרכיה, רגעית, סוחפת) דהיינו להביאם להחלטות או שינוי עמדות בהשראת אנרכיה, שמקורה בדינמיקה קבוצתית רגעית, הם מקח טעות. אצל רוב האנשים החלטות אינן מתקבלות ברחוב בהשפעת אנרכיה רגעית סוחפת. עצם הבעת דעה באמצעות הפגנה היא מעשה שאין עימו לקיחת סיכון או התחייבות למעט זה הכרוך בפיזור ההפגנה באמצעות המשטרה או התפרעות הציבור. אצל רוב האנשים ההחלטות מתקבלות בהשראת רצף של אירועים, נטיות אידיאולוגיות קבועות או אינטרסים יסודיים יותר מתחום הכלכלה, התרבות, הגישה המדינית-ביטחונית ועוד. גם אלה שרוצים שינוי בהתנהלות השלטון, לרוב אינם מוכנים לשים את כל הביצים בסל של האופוזיציה, במיוחד אם בהשפעתה השינוי עשוי להיות כוללני וחריף מדי. מסיבה זו, בין היתר, נכשלו למשל ההפגנות הגדולות של קיץ 2011. גם בימין ביקשו רבים שינויים כלכליים וחברתיים, אך לא רצו לראות את השמאל בשלטון - הסכמי אוסלו וימי מפא"י העליזים אחרי בן-גוריון, הספיקו להם. להערכתי, זהו יסוד הכישלון הפוליטי הרצוף של השמאל הישראלי מאז ימי השקר הגדול של אוסלו.
דינן של הפגנות שהפכו להליך "תיקני" אצל השמאל המיליטנטי. הפגנות פראיות, הופכות יותר ויותר לסממן אנרכיסטי מוגזם של ניצול זכות ההתעמרות בציבור הכללי ופחות ביטוי נאמן ואמין למצוקה וצורך אמיתי בשינוי. ההפגנות האחרונות של החרדים, של נאמני החוק כביכול מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה ומול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון בעקבות הפסיקות הבלתי-פופולריות האחרונות, שייכים כולם לסוג זה של מחאה עקרה; או רעש המוני מיותר. כולם גובלים בניצול לרעה של "חופש הדיבור" או חופש המאבק המקצועי או כ"ב.
הבעיה איננה "חופש הדיבור". הזכות קיימת ושמורה, אבל כאשר "חופש הדיבור" של המיעוט מנוצל לרעה בכך שהוא אינו מקדם דבר אבל פוגע לאורך זמן ובאופן שיטתי בזכויותיהם של אחרים, ברכושם או בשני הדברים גם יחד, קצה נפשו של הציבור באנרכיה הסיזיפית ומגיע הרגע לחשבון נפש.
חשבון נפש הוא למעשה העמדת הזכויות של ה"אנחנו" מול זכות ה"אני" שפרושה בלימת האנרכיה. המודל המחשבתי המתואר לעיל בא להציג מסקנה פשוטה:
הפגנה של מיעוט צעקני איננה מחוללת שינוי ואינה מקבלת החלטות דמוקרטיות אופרטיביות. הישגה הטוב ביותר הוא כאשר היא מציפה בעיות משותפות לקבוצת אנשים בחברה ומדרבנת התייחסות מוסדית אפקטיבית אליהן. במקרה זה סימפתיה ציבורית היא יתרון, שאינו מושג ע"י גידול המוטיב האנרכיסטי בהפגנה. כאשר קבוצות ה"אנחנו" משדרות עניין משותף, זו כבר "פוליטיקה", מפני שעוצמתה משפיעה על מקבלי החלטות והיא משיגה חלק חשוב ממטרותיה.
צריך לקוות שהחלטות בתי המשפט לגבי בקשות היתר להפגנות "נצחיות", עם הסבר המודל הנ"ל או בלעדיו, יקחו בחשבון את משוואת הזכויות הדו-קוטבית של "אני" ו"אנחנו" וישקללו אותן נכון. השאלה העומדת להכרעה איננה אם למיעוט יש "חופש דיבור" - יש לו; היא איננה אם "חופש דיבור" היא גם זכות להפגנה - היא כזו.
השאלה האמיתית היא מתי זכות "האני" הופכת מזכות להביע דעה לזכות לשבש את חייו של הזולת, ללא סיבה וללא תועלת. ערכו ומעמדו של בית המשפט תלויים ביכולתו לעשות הבחנה זו נכון, בכל מצב נתון. 
