- אדוארד פלשנתל הוא העורך הראשי החדש של השבועון טיים, ובגיליון הקרוב מתפרסם מכתבו הראשון לקוראים. הוא נכתב בגוף ראשון וכך גם מובאים כאן עיקרי הדברים.
מעל שולחני תלוי מכתב מעורכי טיים לסבי. הוא ברח מגרמניה הנאצית בשנות ה-30, וכמו רבים אחרים ערך את ההיכרות שלו עם אמריקה דרך דפי המגזין. מדי פעם הוא השיב טובה תחת טובה ותרם לעורכי טיים את רעיונותיו – במקרה הזה במברק בו ציין ששגו כאשר השתמשו במילה Who במקום במילה Whom בשערו של הגיליון האחרון. העורכים השיבו שאכן מבחינה דקדוקית הייתה זו "הליכה על קרח דק", אך ציטטו מילונים מובילים כדי להוכיח שהשימוש במילה השתנה.
שינוי הוא מסורת בטיים. הוא עבר משחור-לבן לצבע; משערים מאוירים למסגרת אדומה בוהקת; מדפוס לרדיו ולקולנוע ולאינטרנט; מניו-יורק לקליבלנד וחזרה. הוא תמך במועמדותו של דווייט אייזנהאואר לנשיאות, וכעבור 20 שנה – במאמר המערכת הראשון שלו – קרא לסגנו, ריצ'רד ניקסון, להתפטר מהנשיאות.
בארבע השנים האחרונות, בהנהגתה של חברתי ננסי גיבס, טיים השתנה יותר מאשר אי-פעם בתולדותיו. תחום העיסוק שלנו מצוי בתנועה מהירה – ואנחנו נעים יחד עימו. העיסוק שלנו בחדשות משתרע כעת לא רק מסביב לעולם אלא גם מסביב לשעון. מה שהחל ב-1923 כמגזין מודפס עם 9,000 מנויים, מגיע כעת מדי יום ל-100 מיליון איש בפלטפורמות השונות שלנו.
ועדיין נמצאים כאן המרכיבים החיוניים, המתחילים בתשוקה ובמחויבות של העיתונאים שלנו. הם טסים לליקוי חמה, נוהגים לתוך הוריקנים, לובשים חליפות מגן כדי לעקוב אחרי וירוסים קטלניים, מפליגים במים סוערים כדי לספר על פליטים. חשובה באותה מידה היא המחויבות שלנו להוגנות ולדיוק. יש הרבה דעות והרבה גישות; התפקיד שלנו הוא לחשוף אותם – אבל יש רק אמת אחת.
אחת המסורות של טיים היא מכתב העורך, בו מי שנכנס לתפקיד – 18 עד כה – מציג לקוראים את עצמו ואת סדרי העדיפויות שלו. אני תלמיד של ההיסטוריה; מאמין ש"העבר עודנו אמיתי ונוכח", כפי שכתב פיטר טיילור בספרו על עיר הולדתי, ממפיס. אחרי שסיימתי לימודי משפטים ודיפלומטיה, החלטתי שאין מקום שמעריך דעות ורעיונות מאשר חדר חדשות, ולכן אין מקום טוב מזה לעבוד בו. באמצע 15 שנותי בוול סטריט ז'ורנל עזבתי את וושינגטון כדי לעבור בין מדורים ומקומות. תמיד אהבתי להיות חלק מהחיפוש אחרי דרכים חדשות לספר את הסיפור ולהגיע לקוראים. זה מה שמשך אותי לטיים – מוסד שהחל עם צוות עיתונאים שיכול היה להיכנס לשלוש מוניות, ושמצליח ליידע, לאתגר ולבדר את קוראיו.
כולנו בטיים לוקחים ברצינות את תפקידנו כמספרי סיפורים ואת מחויבותנו להבטיח שהמוסד ימשיך לשגשג לתוך המאה השנייה שלו. אנחנו לוקחים ברצינות גם את מחויבותנו כלפיכם. אני מקווה שכמו סבי ורבים אחרים לאורך הדורות, תמשיכו לומר לנו את דעתכם על עבודתנו.
