אתמול שלח לי ידידי, גדעון נח, את האתר "עונג שבת" (עונ"ש), שמצא ברחבי הרשת. באתר נמצא מאמרו של אליהו הכהן, חוקר השירה הציונית הדגול. הוא כתב על יעקב שרת, אביו של שר החוץ הראשון של ישראל ואחר כך ראש ממשלתה. הוא גם היה הראשון בביל"ויים, שעלו לארץ. הם היו בסך-הכל ארבעה עשר.
נזכרתי במאמר הזה היום, כשהלכתי ברחוב דובנוב בתל אביב. כן, אז מה עניין שמיטה להר סיני? יש קשר ועל כך - בהמשך.
הרשימה של אליהו הכהן עסקה בדמותו של יעקב שרתוק (צ'רטוק). בן עשרים ושתיים היה כשהגיע לראשונה לארץ ב-1882. בשלב מסוים הגיע לירושלים והם התיידד ידידות עמוקה עם זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, שמעון דובנוב, והציוני בין השניים. "בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה" - כתב זאב דובנוב לאחיו. "בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס"...
שמעון דובנוב, ההיסטוריון הדגול, שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון לבעיה היהודית. בשנת 1881 פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ותמך בהגירה לאמריקה. הוא הושפע מאוד מדיווחים בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון, שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. רק בערוב ימיו, כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ, שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב, יליד לטביה, נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941. הוא נקבר בקבר אחים ומקומו לא נודע.
לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת עלייתו, 1882, כתב זאב לאחיו שמעון: "המטרה הסופית שלי... להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה". עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה".
כעבור חמש-עשרה שנה, גם בנימין זאב הרצל נקב בתקופה של חמישים שנה וכתב "אם תרצו אין זו אגדה".
זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר "משאת נפשי", שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886, ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין אף רחוב והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה. בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940.
אגב, הפנסיונרים של
מעריב נפגשים מדי חודש בערך כדי להעלות זכרונות ולדבר על ספרים. אחרי הבוקלאב הולכים ל...קפה דובנוב לשוחח.
