ההישג המרשים/המפחיד של מפלגת הימין הקיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה" (Afd) מעורר זכרונות מפחידים. ככלות הכל, גם הנאצים לא הגיעו לשלטון בצורה מיידית וגם הם רכבו על גל של שנאת זרים. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

Never Say Never Again - קבע שם הסרט מסדרת ג'יימס בונד משנת 1963. ואכן, ההיסטוריה מלאה הפתעות, כמו גם אירועים חסרי תקדים לצד כאלו החוזרים על עצמם. אבל עם כל הזהירות המתבקשת, ניתן לומר שאנחנו לא רואים כאן חזרה על 1933 וש-AfD איננה המפלגה הנאצית.

זה לא בהכרח בגלל שהימין הקיצוני הגרמני השתנה, אלא בעיקר משום שגרמניה השתנתה. ברור שככל שעובר הזמן מאז 1945, מתקהה הזיכרון וממילא הולכים ונשכחים הלקחים. ברור שמבנים פוליטיים, תרבותיים וחינוכיים יכולים להשתנות. ברור שמחסומים יכולים ליפול. אך מנקודת המבט של 2017, הסיכוי שזה יקרה הוא נמוך מאוד.

תרבות הזיכרון והאחריות מוטמעת עמוק בכל תחומי החיים הגרמניים, החל מבתי הספר וכלה בחיי הציבור. המדינה עמוסה באנדרטאות לקורבנות הנאציזם - לא רק היהודים, אלא גם המתנגדים הפוליטיים, ההומוסקסואלים והאחרים. באופן פרדוקסלי, דווקא זעקות השבר של כמה מראשי AfD נגד נטילת האחריות המתמשכת של המדינה על מעשיה לפני שני דורות, מלמדות עד כמה זוהי תופעה מושרשת ועמוקה.

גרמניה כבר למודת ניסיון מר. אפילו במישור הכי אנוכי, היא יודעת מה גרם המשטר הנאצי לה עצמה, לתושביה, לכלכלתה, לרחובותיה. ההיסטוריוגרפיה הגרמנית של השנים האחרונות מרבה להציג את הסבל שנגרם לעם הגרמני, במיוחד מידי הסובייטים. זה מקומם, אבל יש בכך יתרון: איש לא רוצה לחזור לשם. וכולם יודעים היטב מי בדיוק הביא את גרמניה לאותו מקום.

גם המישור הפוליטי שונה לחלוטין. בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, איש מלבד הנאצים לא רצה באמת לשלוט בגרמניה; ברור שהיום המצב הפוך. יתרה מזאת: בשיא כוחם, קיבלו הנאצים בבחירות חופשיות כ-40% מהמושבים ברייכסטאג. הבעיה הייתה ש-60% האחרים היו מפולגים בצורה חסרת תקנה להמוני סיעות ורסיסי סיעות ולא הצליחו להתייצב מולם. בניגוד לכך, 90-85 הצירים של AfD יגלו מהר מאוד שהם מוקצים מחמת מיאוס, ולו רק משום שאחוז החסימה - 5%, שנועד למנוע פלגנות-יתר - מביא לכך שיהיו בבונדסטג החדש לכל היותר שבע מפלגות. אין להם שום בעלי ברית טבעיים - הימין יהיה בשלטון והשמאל רחוק מהם כמטחווי קשת - וסביר להניח שגם התקשורת תמרר את חייהם.

נקודה נוספת: הדמוקרטיה בגרמניה של שנות ה-20 הייתה מאולצת, תוצר ישיר של התבוסה במלחמת העולם הראשונה. בגרמניה של היום, הדמוקרטיה היא אורח חיים מוטמע היטב ודרך המשטר היחידה שמכירים כמעט כל התושבים. רוצים עוד פרדוקס? רפובליקת ויימאר הייתה דמוקרטיה כושלת בעקבות התבוסה ב-1918; הרפובליקה הפדראלית היא דמוקרטיה מוצלחת בעקבות התבוסה ב-1945.

גורם משמעותי נוסף הוא תנאי הרקע. הזינוק המטאורי של AfD נובע בראש ובראשונה ממשבר הפליטים ומהחלטתה של אנגלה מרקל להכניס מיליון מהם לפני שנתיים. מובן שיש מקום לחשש של ממש, כאשר שנאה/פחד כלפי זרים סוחפים מיליונים לחיקו של הימין הקיצוני. אבל הנאצים עלו לשלטון בזכות המשבר הכלכלי של 1929; גרמניה של 2017 היא מדינה משגשגת. אלא שמכל הגורמים שצוינו כאן, ברור שזהו הנזיל ביותר.

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, קובעת אמרה אנגלית. ודאי כאשר במקרה של גרמניה, הרותחין העלו באש עשרות מיליוני בני אדם והחריבו עד עפר חלקים ניכרים מאירופה. לזכותם של הגרמנים יש לומר, שב-72 השנים האחרונות הם נזהרים מאוד. אם יידעו למנף את אותה זהירות גם לזירה הפוליטית העכשווית, הם יוכלו להחזיר את AfD למדמנה אליה היא שייכת.