"זה לא מהפיה הטובה"

השופטת: הרשמת הבכירה אלישבע חן, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום רביעי, 28.6.2017, שעה 14:00

הנושא: תביעות קטנות

"לכבות את כל הפלאפונים, לא רוצה לשמוע שום צליל, בבקשה", אומרת אלישבע חן לנוכחים באולמה הקטן. היא פונה לתובע: "בוא, אדוני. יעמוד בבקשה אל הדוכן. יש לך עדים שאמורים לבוא?" - יש, אבל כנראה לא יגיעו. "אם הם לא יגיעו עד שהדיון מסתיים, אני לא אשמע אותם", מבהירה חן. היא מזהירה אותו לומר את האמת, ואומרת בשמו שהוא חוזר על האמור בתביעה.

כעת יש לה משימה קשה: לשכנע את התובע להסביר לה מדוע הוא תובע דווקא 7,500 שקל. מאחר שמדובר בתביעות קטנות, יש צורך בשילוב של אורך רוח וסמכותיות, וחן עושה זאת היטב. "קראתי את כתב התביעה ותסביר לי בבקשה: למה 7,500 שקל? צירפת קבלות? ל-7,500? שים לב לשאלה שלי. אתה שילמת לו 7,500 שקל?" - עוד לא.

חן ממשיכה ללכת איתו צעד-צעד. "בוא, אנחנו מנסים לברר, רק שנייה. מה כן שילמת ואיך אתה מוכיח? קבלות על איזה סכום? תעשה בבקשה את החישוב. כמה זה בסך-הכל? בית המשפט לא אמור לעשות את החישובים בשבילך". הסכום הוא 1,300 שקל. חן: "זה רק על חומרים? על העבודה עצמה אין לך קבלות, נכון? אני מבקשת לענות על השאלות שלי, אחרת יהיה לנו קשה מאוד להתקדם. הוא נתן לך קבלה או שהוא עובד בלי קבלות? אם אין - אז אין. זה לא בא מהפיה הטובה".

בנקודה מסוימת עליה להעיר לנתבע: "אני מבקשת - לא העוויות, לא צחוקים, לא מכות על השולחן". בחזרה לתובע: "אדוני, אני שואלת מאוד פשוט, אחרת יהיה לנו קשה לנהל את התביעה. אתה בנית גדר פעם אחת ופעם שנייה ואתה אומר שהוא שבר לך את הגדרות. מי ראה שהוא שבר?" - השכן. חן: "אם הוא לא בא [להעיד], אתה לא יכול להוכיח את התביעה. אם אתה לא ראית - אתה לא יכול להפיל את זה על האדון. אולי מישהו אחר עשה את זה".

"אני מקווה שבפצצה לא תגע"

התובע: "מי אמר?". חן: "בית המשפט. הכלל הוא מאוד פשוט: המוציא מחברו עליו הראיה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אני משערת שאני לא מחדשת לך שום דבר", היא אומרת לתובע חובש הכיפה. "אני לא רואה איך תוכיח את התביעה, אני אומרת לך בכנות, אלא אם כן האדון פה יודה שהוא פגע. אם הוא מודה - אנחנו עוברים לכמה הוא צריך לשלם, אם בכלל". התובע טוען שעדיו חולים. חן: "שיהיו בריאים, אבל פה זה בית משפט. אם אדחה לעוד דיון, תצטרך לשלם לו הוצאות 500 שקל, כי בדרך כלל לא דוחים [דיונים ב]תביעות קטנות. אני לא יודעת אם זה כדאי, כי לא תוכל להוכיח את ה-7,000".

חן ממשיכה להסביר את נטל ההוכחה. "כך מחייב החוק, לא סתם אני נכנסת עם ספר החוקים", היא מעירה. התובע מציג תמונות של הגדר המפורקת וחוזר לכך שהעדים חולים. "אפילו ספר תורה שבהיכל צריך מזל", משיבה חן בעוד מושג המוכר לו. התובע רוצה לדבר על כך שהדירה שייכת לו, אבל חן מסבירה שאין צורך: "זה לא שייך. לאף אחד אסור לפגוע בחפץ של אחר". התובע: "הוא [הנתבע] דתי". חן: "גם אנשים לא דתיים כדאי שיאמרו את האמת".

לזכותו של הנתבע יש לומר, שהוא אינו מכחיש שפירק את הגדר של התובע בין חצרותיהם. חן רוצה לדעת במה בדיוק נגע וכיצד עשה זאת. "גם בשטח משותף, אם שמים חפץ - אתה לא אמור לגעת, אלא אומרים לשכן". הנתבע: "גם פצצה שמים". חן מחייכת: "אני מקווה שבפצצה לא תגע לבד. זה לא מוצא חן בעיניך - יש שתי אפשרויות. אחת היא להרים טלפון לאדון ולהגיד לו: שמת את זה בשטח משותף, זה מפריע לי ולאשתי. השנייה: להזמין משטרה. לגעת בזה - אסור לך. נגעת - תשלם. אנחנו לא נוגעים בדברים שלא מוצאים חן בעינינו, אלא אם זה להציל את חיינו או להימנע מפגיעה".

הנתבע ממשיך להתווכח, וחן נותרת סבלנית: "אתה לא יכול לעשות דין לעצמך. זו מדינת חוק. אם פגעת ברכוש של האדון - אתה תשלם. אני אומרת לך שזה שלו, תכף הוא יראה לנו את הקבלות על העמודים ואתה תשלם". היא פונה לתובע: "הוא הודה בשלושה עמודים, זה מה שהוא ישלם, כי לא הוכחת יותר". הנתבע: "לא סיימתי". חן: "סיימנו, אין לנו את כל הזמן". הנתבע: "אני מוכן לשלם, לא חייב לשלם". חן: "ברגע שהעדת על עצמך, אתה תשלם". הנתבע: "זה לא משפט צדק". חן: "זה חיפוש אחרי האמת. אתה מודה - אתה צריך לשלם על מה שהודית".

חן צריכה להמשיך ולהסביר כעת לתובע מדוע לא יקבל פיצוי מעבר לאותם שלושה עמודים - רק 180 שקל. "אדוני, הדיון הסתיים", חותכת חן. "זו בדיוק התוצאה שאני אכתוב בפסק דין מנומק. הדברים שונים כשמגיעים לבית המשפט, זה לא [לפי] מה שמספרים". היא מוסיפה 40 שקל כחלק מהאגרה ומשכנעת אותם לתת פסק דין בהסכמה. הדיון נמשך בדיוק חצי שעה - הזמן שהוקצב לו.

"בית המשפט לא מנסה"

התביעה הבאה היא על תיקון טלוויזיה שלא בוצע כיאות. המכשיר שווה 800 שקל, אבל התובע דורש 2,500 שקל, כי היה חודשיים וחצי בלי טלוויזיה ובסופו של דבר קנה חדשה. "העניין הוא שאנחנו בתביעות קטנות. בית המשפט מומחה למשפט. אם לא מביאים חוות דעת מקצועית [על שווי התיקון], הצעת מחיר איננה חוות דעת. כל אחד יכול לתת איזו הצעה שהוא רוצה. רק מה - אנחנו בתביעות קטנות. אני אבקש מכם חוות דעת? זה יעלה יותר מכל התיק. אז אנחנו בדיון, שזמנו קצוב, ואנחנו רוצים לראות איך תצאו מפה שאולי לא תקבלו כל מה שאתם רוצים, אבל תוכלו לחיות עם זה. בואו, נעשה גישור עכשיו".

חן פונה לנתבע: "יש לך איזו הצעה לסיים את התיק הזה, אפילו מטעמים של שירותיות?". אלא שהנתבע טוען שהוא בכלל לא נתן את השירות למכשיר, וחן אומרת שאין ברירה אלא לנהל פרוטוקול כדי שלא להתבלבל בין החברות ששמותיהן מתחילים לרחף באוויר האולם: החנות, נותן האחריות והמעבדה. חן בקיאה היטב בפרטים ומציגה לתובע שאלות חדות המבהירות את הבעייתיות שבהגשת התביעה נגד נותן האחריות. הצדדים מרימים את קולותיהם וחן משתיקה אותם מיד: "אי-אפשר ככה לנהל דיון".

חן מבקשת לראות האם הבעיה בכלל כלולה במסגרת האחריות, אך הנתבע אינו מכחיש זאת. התובע שואל האם יש מסמך מסוים בתיק, וחן מסבירה לו איך העסק עובד: "אתה לא שואל את בית המשפט. אתה מעיד ואם צריך אני שואלת". התובע: "תנסי להשיג אותם בטלפון". חן: "בית המשפט לא מנסה, לא צריך להגיד 'תנסי'". התובע: "מי נושא באחריות?". חן: "אתה לא שואל את בית המשפט שאלות, בית המשפט שואל אותך".

התובע מצליח לבלבל את חן: "אדוני, אני לא מבינה כלום מה שאתה אומר לי. מי זה 'הוא', מי זה 'הם'? לעשות את זה מסודר, לאט ובנחת. אי-אפשר לנהל כך דיון. אני לא מוכנה לנהל כך דיון". התובע רוצה להגיש קלטות של שיחות עם אנשי החנות בה קנה את הטלוויזיה, אבל חן מסרבת: "הקלטות שלהם זה לא במקום עדות שלהם. היית צריך להביא אותם בעצמם. הוא לא בא ואנחנו מסיימים את הדיון בתוך עשר דקות". חן מסכמת את מהלכיו של התובע ומסיימת: להצעת המחיר שהבאת אין כל כך משקל, אבל נראה מה בכל זאת נוכל לעשות".

כעת היא מבקש לדעת מדוע הנתבע - היבואן - סבור שהוא בכלל לא בעסק. האיש מראה את האחריות ואומר שהמכשיר מעולם לא היה ברשותו. "אז כשהוא התקשר אליכם עשרות פעמים", תוהה חן והנתבע משיב מיד: "יש רישום על שיחה אחת". חן פונה לתובע: "לא תבעת את הגורמים המתאימים. בעיה, אדוני. זה לא היה אצלם מעולם. אי-אפשר לתבוע אותם. אלה כל הפרטים שבית המשפט היה צריך לקבל, ואני לא רואה איך אתה מוכיח את התביעה שלך".

הנתבע מוכן לתקן בחינם את המכשיר וחן מודה לו. "אני מציע שתקבל את זה", היא אומרת לתובע, "כי מבחינה משפטית אין דרך. זה קורה הרבה - כשהקשר הוא לא ישיר, כי יש חלקים חסרים בפאזל. אם אתה הולך ל[חנות] זיק אור והם אומרים לך: תגיש תביעה - זה סוג של הטעיה", מחייכת חן. "תסתמך על מה שכתוב באחריות. אתה מתקשר לאיפה שכתוב באחריות; אתה לא מקבל תשובות - תפנה למועצה לצרכנות, תראה איך בשנייה הם עונים לך".

השורה התחתונה: חן מפגינה סבלנות מרובה, כנדרש בתביעות קטנות, ויודעת לצד זאת כיצד לאחוז במושכות הדיון. היא בקיאה בתיקים ושמה לב לפרטים, וכך יכולה לקדם אותם ביעילות לעבר הפתרון הנכון ביותר.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 8