לא, לא הוזמנתי לטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון הנבחרת. קטונתי. אך אם הייתי מוזמן היית מפנה הכל, במידת הצורך הייתי עולה על מטוס, מכל נקודה בעולם, ומגיע לטקס. יש דברים שהם הרבה הרבה מעבר למחלוקות פוליטיות.
כי למחלוקות פוליטיות יש גבולות, מחלקות פוליטיות מסתיימות בהחלטות, והחלטות כולנו מכבדים אפילו אם אינן בדיוק לרוחנו.
והמחלוקות הפוליטיות עם מערכת המשפט הן עמוקות ומשמעותיות ונוגעות בהליך של בחירת שופטים, של בחירת הנשיא/נשיאה של בית המשפט העליון, הן נוגעות בסמכות שהקנה לעצמו בית המשפט לבטל חוקים. לא הסמכה מפורשת בחוק, ואם בעבר הוא ניצל אותה במשורה, הרי שבשנים האחרונות נפרץ הסכר.
ועל אף שלגבי גוש-עציון וגושי ההתיישבות בכלל, בקעת הירדן ורמת הגולן יש הסכמה לאומית מאוד מאוד רחבה, הרי שמדיניות בית המשפט העליון, פסיקותיו, ושיטת הבחירה של שופטיו אינם מקובלים לדעתי על מרבית הציבור. אבל אנו חיים במדינה דמוקרטית, מותר לבקר, אך אסור לבזות, מותר לכתוב אך אסור להחרים.
כי ביקורת היא בונה, ובזיון הורס, כי כתיבה מתקנת וחרמות יוצרות שבר עמוק, שבר שקשה מאוד לגשר עליו.
המחנה הציוני מחרים, שיחרים. נציג
האיחוד האירופי מחרים, שיחרים – אך אנו איננו מן המחרימים, איננו מן המבזים. אנו מותחים ביקורת, אנו כותבים ומצפים לשינוי, ועם כל הביקורת ועם כל מפח הנפש אנו נהיה שם בלב, בטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון, שום דבר לא ימנע מאתנו להיות שם. מדיניות באה ומדיניות הולכת, אך המדינה על מוסדותיה ורשויותיה לעולם תישאר, ואנו האחרונים שניקח ויכוח פוליטי, חד ככל שיהיה, ונהפוך אותו למסע של חרמות.
