מצער מאוד לראות כיצד
מרים נאור - אחת השופטות הטובות ביותר בישראל - מסיימת את הקריירה שלה במפגן של מעשי צביעות. מילה קשה, הנכתבת בלב לא קל, במיוחד לנוכח ההערכה הרבה והארוכה של הח"מ לנאור.
ההסבר של נאור להחלטתה שלא לשלוח נציג לעצרת לציון יובל לשחרור יהודה ושומרון, הוא שיאו של אותו מפגן צביעות. הנימוק שלה הוא, שזהו נושא השנוי במחלוקת ציבורית, שהבמה כולה ניתנה לצד אחד, ושלשופטים אסור להתבטא בפומבי בנושאים כאלו כאשר הם אינם משפטיים בעיקרם.
אני בעד - בתנאי שהכלל הזה יחול על בית המשפט העליון לכל הרוחב. לפי התפישה הזאת, הנה שורה חלקית של נושאים שאסור לבית המשפט העליון לעסוק בהם - משום שהם שנויים במחלוקת ציבורית ואינם משפטיים בעיקרם: גיוס בחורי ישיבות, גיור, מתווה הכותל, תפילת יהודים בהר-הבית, חילופי שבויים, החזרת גופות מחבלים, מתן תעודות כשרות. שמתם לב, מן הסתם, שמדובר בנושאים שהעיסוק בהם מרגיז בעיקר את הימין ו/או את הציבור הדתי - וזה כמובן לא מקרי, כי בג"ץ הפך למעוז של הליברליזם והשמאל.
חוץ מזה, אם הולכים בקו של נאור - הנה עוד כמה אירועים שאסור לשופטים להשתתף בהם. העצרת הממלכתית לשחרור ירושלים: 20% מתושבי המדינה הם ערבים שלא רואים בזה שחרור אלא כיבוש. העצרת הממלכתית של יום העצמאות: מבחינת מאות אלפי ישראלים, מדובר באסון ה"נכבה". העצרת הממלכתית לזכרו של דוד בן-גוריון: הרבה מאוד חרדים מאשימים אותו ב"שמד" של ילדי העולים.
אם רוצים, אז כל דבר הוא משפטי - כפי שמוכיח בג"ץ שוב ושוב, בהתערבותו (גם אם בחוסר רצון בולט) בנושאים ציבוריים שהמקום להכריע בהם הוא הזירה הפוליטית. ואם רוצים, אז כל נושא הוא שנוי במחלוקת - והשאלה היחידה היא מה גודל הציבור שמחזיק בדעת המיעוט. אם להקצין את הדברים, אזי גם עצרת יום השואה עוסקת במחלוקת, כי יש פלשתינים מכחישי שואה (אחד מהם הוא יו"ר הרשות הפלשתינית). להחליט שדווקא העצרת לציון שחרור יו"ש היא אירוע פוליטי שנוי במחלוקת, להחליט שדווקא שם אסור לשופט להיות - זוהי צביעות.
ומדוע אמרתי שנאור עושה מפגן של מעשי צביעות? משום שכבר הראיתי כאן (ראו קישור משמאל), כיצד בתוך יממה היא נקטה שתי עמדות הפוכות בתכלית בנוגע ליחסו של ביהמ"ש העליון ללשונו הברורה של החוק. כאשר החליטה שאסור לקזז הפסדים אחורה לצורכי מס, אמרה נאור שהמחוקק בפירוש אינו מאפשר זאת. אבל כאשר החליטה ליצור מסלול הרסני של "כשרות" פרטית - היא התעלמה מאמירות מפורשות לא פחות של המחוקק.
כך בדיוק נהרס אמון הציבור בבתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט: כאשר נוצר הרושם הברור, שהעמדות וההחלטות מושפעות לא רק מן החוק והצדק, אלא גם מזהותם של הצדדים ומן התפיסות הפוליטיות והחברתיות שהם מייצגים. בלי אמון - אין מערכת משפט; ובלי מערכת משפט - יש אנרכיה.
