הרשות המומרצת

החלטתה השנויה במחלוקת של נשיאת בית המשפט העליון, הגברת אסתר נאור (?), בעניין סירוב להזמנה לשיתוף נציג הרשות השופטת בטקס הממלכתי לציון יובל לחידוש ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, בטענה שיש לאירוע גוון פוליטי, מעידה על הפוליטיזציה שעברה הרשות השופטת בעשורים האחרונים ומסבירה את שחיקת מעמדה בציבור. למעשה כורתת רשות חשובה זו את הענף שעליו היא יושבת ושומטת את הקרקע מתחת לאמון הציבור בה, אמון שהוא הבסיס והתנאי לפעילותה. האם כך הייתה נוהגת אם היה מדובר בטקס לציון יובל להתיישבות הקיבוצית למשל, אם היה נערך בקיבוץ חניתה השוכן מחוץ לגבולות החלוקה?

החלטתה השנויה במחלוקת של נשיאת בית המשפט העליון ממחישה פעם נוספת שבדמוקרטיה הישראלית השתבשה באופן חמור מערכת הבלמים והאיזונים בין הרשויות. יש רשות מחוקקת - שבין השאר מחוקקת חוקים - ויש רשות מבצעת - שבין השאר מחליטה החלטות על מבצעים ועל אירועים - ויש רשות על הנכנסת לעתים יותר ויותר קרובות לתחומיהן ולנעליהן של שתי אחיותיה. יוזמות חקיקה המכונות בפי השמאל/תקשורת כאילו הן עוקפות בג"ץ נולדות כדי לתקן את העיוות החמור שיצרה הרשות השופטת בהחלטותיה הפולשניות בכלל והפוליטיות בפרט.

אותה רשות על החליטה לנכס לעצמה סמכויות לא לה, וכך להכתיב לרשויות האחרות בתחומים שונים. באירוע הנוכחי נענתה נשיאת בית המשפט העליון לדרישתו הפוליטית של חבר-כנסת מן השמאל הקיצוני והחליטה ששופט בית המשפט העליון לא ישתתף בטקס ממלכתי. הגוון הפוליטי הוא של החלטת הנשיאה ולא של החלטת הממשלה.

לפי ההיגיון ה"נאור" של נאור, השתתפותו של שופט בית המשפט העליון בטקס שבו מושר ההמנון הלאומי "התקווה" היא בניגוד לאתיקה של הרשות השופטת, כי ההמנון כולל את המלים "להיות עם חופשי בארצנו", ו"ארצנו" היא כמובן נושא שנוי במחלוקת, ויש בינינו לא מעטים השואפים להסגיר את לב "ארצנו" לאויבינו. האם זו גם דעתה הפוליטית של נאור וזו גם הסיבה האמתית להחלטתה הפוליטית השנויה במחלוקת?

הערה לסיום: ניתן היה לשפר את ממלכתיותו של הטקס אם היה מוקצה זמן נאום גם לראש האופוזיציה.