דניאל פאר הוא אחד האנשים המקסימים שזכיתי להכיר. איש נטול אגו, נטול מרפקים, ונטול אויבים. מעולם לא היה מעורב בתככים, תכונה יוצאת דופן בחטיבת החדשות של הערוץ הראשון.
גדלתי על קולו של דני פאר, מגיש ״רדיו עשרה״, תוכנית הנוער עתירת הרייטינג, שדני הגיש לפני כמה עשרות שנים ב״
קול ישראל״. לימים, כשהתמניתי מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, המשכתי להתייחס לדני באותה הערצה לה הוא זכה כשהייתי נער שהאזין לו ברדיו.
יש לי זיכרון שאני נושא איתי, ויש בו אולי להמחיש את אופיו הנעים של דני שזיכה אותו בחיבת יתר בחטיבת החדשות. אני זוכר במיוחד פגישה אחת עם דני בחדרי, שבה שאלתי אותו: מה אוכל לעשות למענו חוץ מלתת לו דרגה? ״חוץ מדרגה מה אני יכול לבקש״?, השיב לי דני: ״אני צריך לחשוב על זה, אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזאת״.
הצעתי שיחשוב, ולאחר כשעה הוא התייצב שוב בחדרי ושאל: ״ההצעה עדיין בתוקף״?. ״כן״, השבתי לו. ״אז אני מבקש לקבל הביתה את עיתון מעריב״. ״קיבלת״, השבתי לו. דני הסתכל עלי בחיוך ואמר: ״אם הייתי יודע שזה הולך כל-כך קל, הייתי מבקש עוד כמה עיתונים...".
לפני כמה שנים נפגעה שמיעתו של דני. הוא בחר שלא להבליט זאת, אבל התקשה לנהל את השידור, משום שבאוזן אחת הוא הרכיב מכשיר שמיעה, ולאוזן השנייה הוא נאלץ להכניס אוזניה, שבאמצעותה קיבל הנחיות מהעורך והבמאי בשידורים החיים שהגיש.
כאשר הערוץ הראשון שידר את התוכנית ״בוקר טוב ישראל״, בא אלי דני באחד הבקרים וסיפר לי על הקשיים שאיתם הוא מתמודד. הוא ביקש שלא אוריד אותו מהגשה, דבר שלא העלתי על דעתי לעשות, וביקש ממני טובה קטנה: להתקין מתחת לשולחן המגיש רמקול קטן, שבאמצעותו יוכל לשמוע ביתר קלות את המראויינים שהתארחו באולפני הטלוויזיה בחיפה ובתל אביב.
הבטחתי שאעשה הכל למענו כדי להקל עליו. זה לא היה פשוט מבחינה טכנית. התקן כזה עלול היה ליצור ציפצופים בשידור. אבל אנשי חטיבת שירותי הנדסה של הטלוויזיה נרתמו ברצון למשימה ופתרו את הבעיה. דני היה מאושר שהבעיה נפתרה לשביעות רצונו, ואחרי שכבר שכחתי מהבקשה, הוא בא לחדרי כדי להודות לי. ״אני שומע כמו תינוק״, הוא בישר לי בחגיגיות. אז אולי תישאר לגור באולפן, הצעתי לו בציניות. ״אני אשקול את זה, אני צריך להתייעץ בבית״, השיב לי דני בהומור שהיה אופיני לו.
דני, היה הסמכות המקצועית של חטיבת החדשות, בכל הקשור לקריינות. כשהיה מגיע מועמד חדש להגשת מבזקים, נהגתי לשלוח אותו לדני כדי שיביע את דעתו על נתוניו הקולים. שלא כמו בשנים הראשונות להקמת הרדיו, שבהם לא ניתן היה לשדר חדשות ללא קול רדיופוני, לא ניחנו בשנים האחרונות כל המגישים החדשים בקולות רדיופונים. לכן ביקשנו להגיע לפחות למצב שקולו של המגיש לא יעצבן את הצופים. דני הופקד כבר-סמכא על-כך שעל המסך יופיעו רק הרהוטים והטובים ביותר.
מה ששבה את ליבי אצל דני שהוא לא דיבר סרה באיש מעולם. גם כאשר האיש שנשלח אליו לבחינה לא עמד בקריטריונים, דני בחר לנסח את תשובתו בדרך שלא תטיל דופי באיש, ונהג לומר בשפתו המיוחדת: ״אני לא בטוח שזה מה שאנחנו מחפשים...".
דני התברך בכך שלא היו לו אויבים. הוא דיבר תמיד בנועם ובנימוס לכולם. גם כשזעם הוא עשה זאת בדרכו המיוחדת, מבלי לפגוע באיש.
דני פאר הוא הטלוויזיה הישראלית במיטבה. הצופים מכירים את דני מהמסך. אבל אנחנו שעבדנו במחיצתו זכינו להכיר איש נפלא שיחסי האנוש שלו היו יוצאי דופן במקום שבה הייתה תמיד תחרות סמויה וגלויה. גם בתקופה שבה היה דני עורך משנה של ״מבט״, תפקיד לא פשוט, שכרוך בקיצור כתבות, ובמתן חוות דעת מקצועית על איכותה העיתונאית של הכתבה, הוא עשה זאת בנועם מבלי שהצליח להרגיז אפילו את בעלי האגו המפותח.
הוזמנתי כל השנים לחתונות של ילדיו. זכיתי לארח את דני בחתונתה של בתי מאיה, עם בחיר ליבה ערן. במהלך החתונה ניגש דני למאיה והעיר לה בפליאה: ״בחיים לא ראיתי בחתונה כלה כל-כך מאושרת ועוד בחתונה של עצמה, תמיד כל הכלות לחוצות, אבל נראה לי שאת נהנת מהמסיבה״. בתי מאיה לא כל-כך זוכרת את החתונה, אבל את המשפט הזה של דני היא לא שוכחת.
לא אוכל לכבד את דני בדרכו האחרונה, כיוון שאני נמצא בחו״ל.
אני אבל על מותו של חבר לעבודה שאהבתי, הערכתי מקצועית ואישית ותמיד אתגעגע אליו.
