רק החלטה על שיפור קל, משהו שנוכל לעמוד בו ולהתמיד לאורך השנה. כשמצליחים בכך קל לחוות את העונג שמציע לנו יום הכיפורים. בדרך כלל זה קורה דוקא לקראת סוף היום הקדוש. תהליך ההתקרבות שלנו אל הקב"ה נמשך ארבעים יום, מתחיל בראש חודש אלול ומגיע לסיומו ולשיאו ביום הכפורים. ימים אלו מקבילים לימים שבהם שהה משה רבנו בהר סיני בפעם השלישית. בפעם הראשונה הוא עלה לקבל את התורה בשביעי לחודש סיון, כשירד עם לוחות הברית בשבעה עשר בתמוז, ראה את העגל והמחולות ושבר את הלוחות. למחרת הוא הודיע לעם שיעלה שוב אל ה' כשהמטרה היא: אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וזה נמשך ארבעים יום עד שהקב"ה נתרצה חלקית; עוד לא סלח אבל הורה לו לרדת ולהכין לוחות במקום אלו ששבר, להעלות אותן להר וה' יכתוב עליהן את עשרת הדברות. העלייה הזאת הייתה בראש חודש אלול והשהיה שלו נמשכה עד יום הכפורים.
ביום הכיפורים ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים לאחר ששמע מהקב"ה כי הוא סולח לעם ישראל. ולכאורה מה היה ההבדל בין העלייה השנייה לשלישית? מדוע לא הספיקו התפילות של משה בארבעים הימים השניים כדי לפעול את הסליחה המיוחלת? מה קרה בארבעים הימים השלישיים שכן פעל את הסליחה? האמת היא שאם מתבוננים בפסוקים (שמות לד) המדברים בעניין רואים שמשה עצמו זכה בארבעים הימים השניים לקירוב נפלא מהקב"ה. אבל רק באופן אישי, כנראה בזכות מסירות הנפש שלו על טובת עם ישראל. הבעיה הייתה שחוסר האמון כביכול של הקב"ה בעם ישראל שסרח במעשה העגל, נותר בעינו. וכמובן, משה אינו יכול להשלים עם מציאות כזאת.
אז איך מחדשים את החיבור של עם ישראל לקב"ה? משה הבין שהבעיה של העם נעוצה בתהליך ובאירועים שחוו בחודשים האחרונים; הם קיבלו הכל, באמצעות משה, מלמעלה, בלי מאמץ מיוחד מצידם. את העגל הם עשו כתחליף למשה לאחר שחשבו שנעלם להם ונכנסו לחרדות. מכאן קצרה הדרך למסקנה שכדי למנוע מצבים כאלה בעתיד, יש להדריך את העם ביצירת קשר ישיר עם הקב"ה ואת זה הוא עשה לקראת עלייתו השלישית להר. הוא הורה לעם לתקוע בשופרות, מיום עלייתו להר, בכל בוקר ולהתפלל אל ה', לבקש ממנו שיקבל אותם בחזרה, אם כבנים אם כעבדים, למרות הנפילה הגדולה שנפלו במעשה העגל. וזה הצליח. ומאז ועד בכלל נקבעו ימים אלו לחידוש הקשר בינינו ובין הקב"ה.
גמר חתימה טובה
הנחת היסוד של התהליך הזה היא שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להפרד מהקב"ה. הנחת היסוד היא שיהודי רוצה תמיד להיות קשור לקב"ה. אלא שלעתים קרובות, קרובות מדי, הרצון הזה נדחק לצד מפני רצונות יומיומיים שנראים דוחקים יותר, עד שהוא נעלם, הולך לאיבוד ר"ל בסבך המטלות והמשימות שמהן מורכבים חיינו. אומנם אנחנו שומרים על קשר יומיומי עם הבורא יתברך, אבל הקשר הזה אינו מספיק. כי כדרכן של פעולות יומיומיות, הן נהפכות לשיגרה ולעתים קרובות הן מאבדות את החיות, עושים מתוך הרגל ולא באמת חווים את הקשר. כמובן, הקב"ה יודע שזה המצב, הוא יודע את החולשות שלנו ומתחשב בהן. לכן קבע ימים שבהם הוא המעורר אותנו להתקרב אליו.
מכאן נוכל להבין את התופעה (שעלולה להיראות מוזרה למי שאינו מודע לקשר העצמי שקיים תמיד בין יהודי ובין הקב"ה) של יהודים רבים המקפידים להשתתף באמירת סליחות למרות שאינם מגדירים עצמם כדתיים. שלא לדבר על רבים רבים הפוקדים את בתי התפילה בימים הנוראים למרות שעדיין אין להם שום כוונה להתקרב יותר ביומיום. זה קורה כי ההארה מלמעלה מעירה אצלנו את נקודת היהדות, שכאמור עלולה להיות נסתרת מאוד בימים של שיגרה, וכאשר הנקודה הזאת מתעוררת, היהודי חווה את הקשר שלו עם הבורא יתברך והוא שמח מאוד לממש אותו באיזושהי תפילה או לפחות בשמיעת קול השופר. אלא שאותה הארה/הערה מלמעלה, צפויה להסתלק, ומה אז?
לכך קיבלנו את יום הכיפורים, יום השיא של התהליך הנ"ל, ומיד לאחריו את חג הסוכות ושמחת תורה בסופו, כדי להפנים את הקשר הזה ולפעול על עצמנו שילווה אותנו לכל אורך השנה הבאה. ביום הכפורים מתנתקים מכל ענייני החומר, אפילו מהצרכים הכי בסיסיים של גוף גשמי כגון אכילה ושתיה, ומתרכזים לגמרי בממד הרוחני שלנו, בקשר עם הקב"ה. ולא דורשים מאתנו יותר מדי, רק החלטה על שיפור קל, משהו שנוכל לעמוד בו ולהתמיד לאורך השנה. כשמצליחים בכך קל לחוות את העונג שמציע לנו יום הכפורים, בדרך כלל זה קורה דוקא לקראת סוף היום הקדוש, ומכאן המעבר לימי השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה הוא חלק לגמרי, מתוך ביטחון גמור שזכינו לחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
