ב-27.9.17 קיימה ישראל, על-פי החלטה ממשלתית, בכפר עציון, טכס ממלכתי לציון 50 שנה לחידוש ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון וברמת-הגולן. "שוטי הכפר" שכוחם רב להם מזה שני דורות בשלילת הציונות המגשימה,
מצאו בכך הזדמנות לקרוע קריעה ולפרום פרימה באחדות הלאומית. נראה שמקורות המימון, המשרתים אותם יפה במשך השנה כשליחים לדבר עבירה נגד הממשלה הדמוקרטית, הנבחרת, של ישראל, אילצו אותם, בציוויים ותזכורות ישירים או באופן עקיף, לבדל עצמם מן האירוע; קשה להאמין שהייתה זו בחירה חופשית שלהם. הללו, כיהודים גלותיים טיפוסיים, קיבלו את דין הפריץ. מוזר לחשוב שבין מנהיגי גוש מלחכי הפנכה הללו, לא נמצאו מספיק אנשים ישרי-שכל, שיצביעו על העובדה שחמישים שנות התיישבות, לפחות בחלקן, שיקפו יוזמה ומהלכים רבים וחשובים שהיו פרי יוזמה של הגוש הפוליטי שעליו הם נמנים.
אין זאת אלא ששילוב של ציניות, סכלות ורוע, הם המביאים יפי-נפש לכנות אירוע שמציין
מעשה לו שותף בפועל כל העם, או לפחות רובו המכריע ושאותו מגדירה ממשלת ישראל כחוק "אירוע ממלכתי" - אירוע פוליטי. זו התנצחות-סרק שכל כולה
הפגנת חוסר-אחדות ויוזמה להגדלת הקרעים בעם. בסופו של דבר הטכס התקיים, מפעל ההתיישבות נמשך וימשך והנזק שתרם שוב השמאל הישראלי למערכת היחסים הפנימית, רק הגדיל את ערימת המשקעים הפוליטית-אידיאולוגית בין הגושים הגדולים והחריף את המאבק ביניהם. אם "כל האמצעים כשרים" והיחסים מושתתים על הדדיות, יכול השמאל בשקט לצפות עתה לתוצאות קוצר הראות הכרוני שלו. כבר הוכח בעבר שלכל פעולה יש תגובה. אופיה ועיתויה כרגע עלומים.
מפעל ההתנחלות לא היה מעולם עניין סודי או מוסתר. הוא היה ונותר מפעל לאומי, גם אם יש בציבור מי שמתנגד לו או לחלקים ממנו. כל ממשלות ישראל שהיו שותפות לו קידמו אותו במרץ. מהן שעשו זאת במתינות ומהן עשו זאת בדינמיות רבה. להבדלי הגישה המעשית היו סיבות רבות ושונות, אולם אף ממשלה לא עמדה לבחירה על בסיס מצע שאומר ביטול מכל וכל של מפעל ההתיישבות. אף ממשלה לא הביאה הצעה כזו להכרעת העם במשאל-עם ולא קיבלה לכך מנדט. במקרים שבהם בוצעו פעולות שנועדו לצמצם את המפעל או לסייגו, כגון הסכמי אוסלו, או המו"מ שניהלו ברק או אולמרט עם הפלשתינים,
נעשו הדברים כמעשה גנבים בלילה, ללא תמיכת הציבור ומבלי להעמידם כנדרש להכרעה דמוקרטית. בחיי אומה קיימים מקרים שבהם עומדים להכרעה נושאים כבדים ביותר. כזה הוא הדבר כאשר מדובר בשינוי חוקה, שיש בו כדי לשנות את אופייו של המשטר ואורח החיים הנורמטיבי במדינה. זו המציאות כאשר מדובר בקביעת גבולות המדינה שיש עימם ויתור על טריטוריה, במיוחד כאשר מדובר בטריטוריה בעלת ערך ומשמעות היסטוריים, תרבותיים, לאומיים ודתיים. אינני מקבל שבמצבים אלה מוסמכות הממשלות או הכנסת לקבל החלטות כראות עיניהן, ברוב סתמי כלשהו, מבלי שהנושא יוצג להכרעת העם. לדידי, אם יש דבר-מה שראוי לנו ללמוד מהשיטה האמריקנית, הריהו הקשר בין מצע הבחירות לנשיאות (כשהנשיא הוא ראש הזרוע המבצעת) שמתלווה אליו גם קמפיין בחירות לשליש מחברי הקונגרס, לבין תוכנית הביצוע שאותה ממש הנשיא שנבחר. כל מה שנעשה בתחום זה בישראל מאז מהפך 1977, היו מעשי רמיה:
הנסיגה מכל סיני במסגרת הסכם השלום עם מצריים, הסכמי אוסלו, פינוי רצועת עזה (2005). בין כולם הייתה הנסיגה מסיני הכי פחות גרועה, משום שסיני מעולם לא נחשב חלק מארץ-ישראל ומשום שהתמורה לנסיגה הייתה הסכם שלום (לפחות לכאורה) עם האויב החזק ביותר של ישראל באזור, הרחקת בריה"מ מקרבת הגבול הישראלי ותקדים אזור החיץ המפורז בסיני, כחלק מסידורי הביטחון האסטרטגיים של ישראל. גם אם לא כל הציפיות התממשו כלשונן, עיקרן מומש ושינה לטובה את המציאות הגיאו-פוליטית והביטחונית הבסיסית שלנו. נורמטיבית הייתי מעדיף הליך שונה.
כמו בכל אירוע המשקף את המחלוקת היסודית בין הימין לשמאל בישראל ובין מדיניותה הרשמית של המדינה לבין עמדותיהם של יריבים פוליטיים בעיקר באירופה, גם הפעם מיהרו חוגי-שמאל קיצוני לגייס את תגובותיהם של "אירגוני זכויות אדם" לחיזוק תמיכתם בהחרמת האירוע. ארגוני שמאל מתאפיינים בכך שהם מונחי אידיאולוגיה גם כשזו הזויה לחלוטין ובוחרים להשתמש באמפיריקה רק כאשר היא משרתת את טיעוניהם באופן מובהק. קראתי בעניין זה, למשל, את דברי גיל נווה, "אמנסטי אינטרנשיונל", באתר "עבודה שחורה" (28.9.17). בעריכת האתר, הופכים הדברים למעין שיר הלל לביקורת שמותח הארגון, הידוע לשמצה ביחסו לישראל, על האירוע. "אמנסטי" ידוע כבר זמן רב כארגון "שפוט" של הפלשתינים, שיודע שכל ביקורת שלו עליהם, תשלול ממנו את הזכות להיות נוכח בשטחי איו"ש ועזה ו"תחבל במעמדו הבינלאומי". "אמנסטי" הוא ארגון "זכויות אדם". הוא מסתובב במזרח התיכון ובמקומות נוספים שבהם מתרחשות פגיעות חמורות באמת בזכויות האדם ומפרסם דוחו"ת סלקטיביים, כפי שהוא עושה גם כאן.
אם "אמנסטי" הוא המודל לטיפול בזכויות אדם, כל סיפור הזכויות הוא הבל הבלים. "אמנסטי" דומה בתפקודו, למשל, לאונרא, ארגון הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים. סיבת קיומו וזכות קיומו של אונרא הם הנצחת "בעיית הפליטים" הפלשתינים, שכיום רובה כבר פיקציה מלאכותית. אולם יש בה הרבה מאוד מישרות ו"כסף של טיפשים" לעוסקים בדבר ולמנהיגות הפלשתינית, כמו ב-"אמנסטי". תרומתם הקונסטרוקטיבית של ארגונים כאלה שולית או אפסית. נזקם גדול והשאלה העומדת פתוחה היא מדוע מניחה ישראל לנציגיהם, חרף היותם ארגונים עוינים, להסתובב חופשי בתחומיה ולהפיץ באופן חופשי את דיבתה רעה. בכך שהשמאל הקיצוני מצטט את הארגונים הבינלאומיים להוכחת עמדותיו כביכול, יש משום מעשה חלם ורמיה, שכן הוא גם זה שמספק להם עובדות ונתונים כביכול, לפרסומיהם. "יד רוחצת יד" במעגל הטעיה שישרת את התאוריה הפוליטית השמאלנית.
אחד השקרים הגדולים ביותר בו משתמשים השמאל ומרעיו לניגוח ישראל, הוא מושג "הכיבוש". הטיעון השקרי הנפוץ הוא שזו הגדרת החוק הבינלאומי. שטחי איו"ש מעולם לא היו פלשתינים, מפני שמעולם לא היה קיים עם פלשתיני. שטחי איו"ש היו שטחי המנדט הבריטי, אותו קיבלו הבריטים מחבר הלאומים במלחמת העולם הראשונה (1917), במטרה לפעול לפתרון הסכסוך הלאומי בין העם היהודי לעם הערבי. בשטח המנדט ישבו יהודים וערבים שייצגו תביעות לאומיות רחבות יותר ובהן אמור היה המנדט לטפל. כחלק מהתהליך פרסמה הממשלה הבריטית את "הצהרת בלפור" (1917) ולאחריה, ובניגוד גמור לה החליטה חד-צדדית על הקמת "האמירות של עבר הירדן". אמירות זו משתרעת על כ-77% משטח המנדט של כ-110 אלף קמ"ר. הן הצהרת בלפור והן החלטת בריטניה על הקמת ממלכת ירדן אושרו ע"י האו"ם בהחלטה 181, לאחר שהחליף את חבר הלאומים שהתפרק אחרי מלחמת העולם הראשונה. פתרון הסכסוך הישראלי עברי נותר פתוח עד עצם היום הזה; שאלת הגבולות נותרה פתוחה גם היא. מסיבות שאין להבינן, ישראל נמנעה מלערער על מהלכיה של בריטניה בהקמת ירדן,
ולא הפכה אותם לפרוש הציוני דה-פקטו של חלוקת הארץ בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית כשכל מרכיבי הפתרון המדיני לתנועה הלאומית הערבית בא"י אמורות להיכלל בירדן. אפשר לחשוב על סיבה או שתיים לכך אולם אין הן מוכיחות הבנה מדינית, חזון לאומי והסקת מסקנות היסטוריות. התפרקות הסכמי "סייקס-פיקו" בין צרפת לבריטניה, שהגדירו את מדינות האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה, מראים זאת בעליל.
העובדה שאיננו עושים בכך שימוש גם כיום מטרידה שלא לומר דברים חריפים יותר. "הקונצנזוס העולמי" כביכול נגד ההתיישבות באיו"ש משקף אותה עמדה שקרית כארגון "אמנסטי" - נוחיות פוליטית חסרת יסוד וצדק אמיתי עובדתי או היסטורי. ערכו של קונצנזוס זה שווה פוליטית כמו הצבעה ב"פייס בוק".
מדינה אינה מנהלת את עולמה וביטחונה לפי תחושות בטן של אחרים. הטכס ב-27.9.17, היה במקומו.
החרם שהטילה עליו נשיאת העליון היה בכל קונטקסט רלוונטי, מעשה איוולת. אין כמעט בישראל נושא מרכזי שאיננו שנוי במחלוקת ובכל זאת יש בה טכסים ממלכתיים ופעילות שיפוטית שבחלקה שנויה במחלוקת. יש בה הפרדת רשויות ובתי משפט אינם נוקטים בה עמדות פוליטיות. מעשה נשיאת בית המשפט חיזק באופן בלתי הפיך את הטענות שבית המשפט העליון הוא מוסד אליטיסטי, בלתי-מאוזן, כפוף לגחמות של חבריו ומתנהל לפי קונצפציה שהומצאה בו בכדי להגביר ולהאדיר את מעמדו.
אם בעבר היה על כך ויכוח, לאחר "החרם" של הנשיאה - תם הוויכוח. עכשיו השאלה היא מה נדרש לעשות בכדי לשנות ולנתק את בית המשפט העליון ממחלת חוסר האיזון הרוחשת בו, בטרם יאבד כליל את אמונו של רוב הציבור לפרק זמן ארוך מאוד.
הטיעון שמסרה הנשיאה מעורר גיחוך -
כל נושא שבא לפני בית המשפט, הוא נושא שיש בו מחלוקת. אם בית המשפט אינו יכול להיות נוכח פסיבי באירוע ממלכתי רשמי, מפני שהאירוע אינו משקף קונצנזוס מלא או רחב,
במה הוא יכול לעסוק במדינה שסועה כשלנו?
הרושם המתקבל אצלי הוא שהנשיאה קיבלה תחילה את החלטתה בכדי להפגין בכך נגד הביקורת הממשלתית על בית המשפט העליון. א"כ חיפשה, בהשפעת הלחץ הציבורי שעוררה החלטתה, הנמקה להחלטה ומצאה במקומה תירוץ שהוא אבסורד. לדעתי, המהלך של הנשיאה מצריך תגובות בכמה מישורים:
- אין לסמוך יותר על אוביקטיביות השיפוט של בג". בנושאים הקשורים למחלוקת בנושאי ההתיישבות. יש להקים בית משפט לערעורים באיו"ש, שיהיה חלק מהממשל האזרחי הכפוף למושל הצבאי, ויטפל בערעורים על החלטות הערכאות הנמוכות בשאלות הנוגעות לאיו"ש. בבית המשפט לערעורים ישבו אנשי מקצוע ובית המשפט יחד עם ועדת החוקה יקבעו את מסגרות החוקים במסגרתם יפסוק המוסד את גבולות סמכותו.
- חייבים לקדם את חוק יסוד השיפוט, שיגדיר את מקורות סמכותו של בית המשפט ואת גבולות הסמכות הזו בזיקה לרשויות ממשל אחרות, ובכלל זה את מבנהו, דרכי בחירת השופטים ודרכי בחירת נשיא בית המשפט העליון. כ"כ, יש לקבוע שבית המשפט לא ישפוט את עצמו. לצורך דיון בג"ץ. המופנה נגד בית המשפט העליון כרשות שלטונית בישראל, ימונה בית משפט אד- הוק שידון בעתירה. יש לקבוע גם את אופן מינויו ואת הרכבו.
- יש לנצל את הרפורמה במבנה והגדרת סמכויות בית המשפט לבחינת מספר השופטים, גבול משך השירות בבית המשפט העליון, עיסוקם של שופטים בבית המשפט שמיצו את הקדנציה שלהם וטרם הגיעו לגיל הפרישה המקובל בשירות הציבורי, ופרטים נוספים המסדירים את עבודתו של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט בכלל - "העליון" תחילה.
- יש לעגן בחקיקה את חובותיו של סגל א' של המדינה באירועים ממלכתיים. הנוכחות באירועים אלה אינה פריבילגיה אלא חלק מחובת התפקיד. מי שלא רוצה לקיים תפקידים אלה, שיתפטר. במקרה של נבצרות, יהיה תמיד ממ"מ שנקבע לפי חוק, או ייקבע ע"י בעל התפקיד הבכיר בהירארכיה הארגונית שאותה מייצג בעל התפקיד.
נהוג לומר במקומותינו שהערבים תמיד מצילים אותנו משגיאותינו בצר לנו. הם אלה שהופכים מצבים של "יש ברירה" למצבי "אין ברירה", ומסיבה שאינה נהירה לי במדינה ריבונית, אנו לכאורה מתפקדים טוב יותר במצבי "אין ברירה". נראה שמה שעשתה השופטת נאור באמצעות גישתה לטכס, היה להפוך את צרכי החקיקה החוקתית שלנו ממצב של "יש ברירה" למצב של "אין ברירה". גברתי, שרת המשפטים, לטיפולך הדחוף.
