עד לפני זמן לא רב, המושג "בעלות" היה פשוט כמו כתיבת צ'ק: קנית משהו – הוא שלך. הוא נשבר – תיקנת אותו. לא רצית אותו – השלכת או מכרת. כמה חברות מצאו דרכים להידחק בכוח גם בשלבים מאוחרים יותר בחיי המוצר: הן נתנו אחריות, ביצעו תיקונים, או נקטו בטקטיקות כמו מכירת מדפסות זולות ודיו יקר. אבל זה לא שינה את המושג הבסיסי: המוצר היה שייך ללקוח.

בעידן הדיגיטלי, כותב אקונומיסט, הבעלות נעשתה משהו חלקלק יותר. תשאלו את הנוהגים במכוניות טלסה, להם התברר שבעלי החברה, אלון מאסק, אוסר עליהם להשתמש בהן במסגרת שירותים כמו אובר. או את הבעלים של טרקטורים תוצרת ג'ון דיר, להם "מומלץ" לא לתקן את התוכנה השולטת בהם. מאז צצו הסמארטפונים, לקוחות חייבים להשלים עם העובדה שאין להם כוח לשלוט בתוכנות שבמכשירים שבידיהם; הם רק קיבלו רישיון להשתמש בהן. וכאשר התוכנות נכנסות ליותר ויותר תחומים, עולה השאלה למי הן שייכות ומי שולט בהן. הקונים חייבים לדעת שזכויות הקניין הבסיסיות ביותר שלהן נמצאות תחת איום.

המגמה הזאת לא תמיד מזיקה, מדגיש השבועון. כאשר יצרנים מבקשים להגביל את השימוש שיכולים הצרכנים לעשות בטכנולוגיה ההולכת ונעשית מורכבת, יש להם סיבות טובות להגן על זכויות היוצרים שלהם, להבטיח שהמכונות שלהם אינן מזיקות, לשמור על תקני איכות הסביבה ולמנוע פצחנות. לעיתים חברות משתמשות לטובת הלקוחות ביכולתן לשלוט בתוכנה. כאשר ההוריקן "אירמה" היכה בפלורידה בחודש שעבר, טלסה שדרגה מרחוק את התוכנה השולטת בסוללות הרכב, כדי לאפשר לבעלים להימלט למקום מבטחים.

ואולם, ככל שיותר תוכנה מקושרת ליותר מוצרים, כך נעה מטוטלת הבעלות לעבר היצרנים והרחק מן הבעלים. זה עלול להיות לא נוח, אומר אקונומיסט בהצנע בריטי טיפוסי. מספיק קשה לבחור מכונית, וזה קשה עוד יותר אם מגבילים את השימוש שלך בה ומחייבים אותך למסור מידע. מצב זה גם הופל את המכשירים למורכבים כל כך, עד שקשה לתקן אותם – וזה נכון לסמארטפונים כמו למכונות כביסה, מה שאומר שצריך לזרוק אותם ולקנות חדשים אם הם מתקלקלים.

גם הפרטיות נמצאת בסכנה. צרכנים נדהמו לשמוע ש-iRobot, שואב האבק האוטומטי, לא רק מנקה את הרצפה, אלא גם יוצר מפה דיגיטלית של הבית שאותה ניתן למכור למפרסמים (אם כי היצרן הבטיח שאין לו כל כוונה לעשות זאת). חברת סטנדרט אינוויישן שילמה 3.2 מיליון דולר לאחר שהתגלה, כי ויברטור מתוצרתה אוסף מידע אינטימי ביותר על המשתמשות.

תקריות כאלו חייבות להזכיר לצרכנים באיזו קנאות הם חייבים לשמור על זכויות הקניין שלהם, טוען אקונומיסט. הם חייבים להילחם על הזכות לתקן את רכושם כרצונם, לשנות אותו כרצונם ולשלוט במידע הנאסף באמצעותו. בארה"ב כבר קיימת תנועה ברוח זו, תחת השם "right to repair", ו-12 מדינות שוקלות לתקן את חוקיהן במטרה להבטיח את זכות הקניין בעידן הדיגיטלי. הפרלמנט האירופי דורש מיצרנים של מוצרים כמו מכונות כביסה לייצר אותם כך שיהיו קלים יותר לתיקון. הרגולטורים צריכים להגביר את התחרות למשל על-ידי כך שידרשו, שכל מי שמתקן את המוצר יקבל את המידע, חלקי החילוף וכלי העבודה המצויים בידי המתקנים הרשמיים – כפי שכבר קיים בענף הרכב.

עקרון הבעלות אינו עומד לחלוף מן העולם, אבל משמעותו משתנה. הדבר מחייב בדיקה בשבע עיניים. גאדג'טים נמכרים בהבטחה שהם משפרים את חייהם של הרוכשים ומאפשרים להם לעשות מה שהם רוצים. אבל אם הם נשלטים בידי מישהו אחר, החופש הזה נפגע.