שוב סולקתי מהפייסבוק. לא בפעם הראשונה כמובן, אך ראה זה פלא, תמיד תמיד אך ורק על-ידי 'צדיקי סמול', מעולם לא על-ידי 'ימנוניים', גם אם הטחתי בהם דברים קשים, ואכן עשיתי זאת, ובעיקר אודות השתמטותם משירות 'קרבי' והיותם פטריוטים דגולים מעומק לבם (אולי) אך בעיקר ממעמקי מקלטי האפסנאות... דוגמאות? בבקשה, הביטו למעלה. למעלה ממחצית השרים בקואליציה... אינני ימין ואינני שמאל, אך לבטח שונא רטוריקה נבובה בין אם מימין או משמאל. הרטוריקה של העשורים האחרונים פחותה אף מההגדרה 'נבובה'. אפשר להמירה במילה 'אינפנטליזצייה' הכובשת מקום בכיפה, וכאשר הדברים צורמים במיוחד איני מהסס להגיב ולהצביע על כך.
הדרה ושיימינג ברשתות אולי אינה נושא ראוי למאמר, גם אם מתווספת למניין 'עשר מכות מצרים של ימינו', אך הפעם עסקינן ביועמ"ש (לשעבר), שצריך ('ראוי' בלשונם) להוות דוגמה ומופת לפלורליזם ולדמוקרטיה, בעיקר בעת שיוצא בשצף קצף ומאשים בפאשיזם ובסתימת פיות.
אם בעבר החוק הפלילי הצטמצם לפגיעה גופנית, לא עוד; פגיעה נפשית, הנלווית לתקיפה, נזכרת לרוב בפסקי דין לאחרונה, כנימוק לעונש מאסר וגם להשתת קנס\פיצוי, כך גם 'העלבת עובד ציבור' ודוגמאות נוספות. ולא בכדי; מקרי התאבדות עקב העלבה היו פעם נחלת יפן וחברות מסורתיות בעלות קודים נוקשים של כבוד אך לא עוד.
יש להניח שבחלק ניכר מן המקרים השיימינג בוצע על-ידי נער או נערה בגיל טיפשעשרה, ללא מחשבה וללא מודעות לתוצאות. אך לא הפעם. אין מדובר בבן-תשחורת הפועל באימפולסיביות ולא בחייל ששוגה בלחץ הנסיבות וסכנת החיים אליה נקלע. מדובר באדם היושב לו בחדר קריר ונעים, אולי מקשיב לצלילי באך או וואגנר, ומחליט בנחת 'ללחוץ על הכפתור'.
אתה מגיב בכמה מילים לסוגיה שכבודו מציג, מצייץ בכמה מילים על-אודות התופעה (הידועה) של עיוורון העין האחת (קרי ראיית העוול הנגרם על-ידי צד אחד בלבד), והתוצאה? לא 'דיון', לא 'שימוע', לא 'חזקת חפות', 'לא מתן זכות להתגונן' ולא באטיח, בום, כדור בראש וזהו. לחלוטין לא המלאך מיכאל. לא הורמונים של גיל טיפש-עשרה ולא התגוננות תוך סכנת חיים, סתם תאוות רצח, אין הסבר אחר.
פשוט קילר'ז אינסטינקט. וזאת מפי מטיפים דגולים שמאשימים את חיילי צה"ל באצבע קלה על ההדק, "צדיקי מקלדת" אשר רוטנים\רוגזים\קוצפים על חיילי צה"ל שאינם נכנסים לבתים בהם מתבצרים מחבלים (בכדי לחלץ משם בלתי מעורבים ) בטרם פותחים באש. קילר'ז אינסטינקט שמחפש ומוצא סיפוקים מיידיים, בכוונה תחילה, במודע, בכוונת זדון.
המיליטנטים (ולעתים אף האלימים) שבהם מנכסים לעצמם נאורות באמצם 'אור' על שלל הטיותיו המפאר את שמם, כאותם פרעונים שהרבו להוסיף לשמם את הביטוי 'רא' שממגוון פירושיו החשוב שבהם משמעו 'מוצאות האמת', 'מקור האמת'...
צודק פרופ' אסא כשר שנלחם להחלת קוד אתי. אך לא רק בצה"ל או באקדמיה. קוד אתי חייב להיות שגור בפי כל בכיר בשירות הציבורי, כך שיוכל לזמרו ולדקלמו גם אם מעירים אותו באישון לילה, בין אם בצה"ל, באקדמיה, במשרד החוץ או המשפטים, בין בתפקיד פעיל ובין בגמלאות, והחובה לנהוג בממלכתיות בראש ובראשונה! באנגליה צורך שכזה פחות, 'סיביל סרבנט' לא יעלה בדעתו לפתוח ג'ורה על רה"מ או להטיף\להסית לצאת ולצור על ביתו של היועמ"ש המכהן 'בכדי להמריצו לפעילות' (למה שלא ימליץ לתלות אותו על ידיו הקשורות לאחור, לשם המרצה?) אך בישראל, 'אין להם אלוהים'. בעת שהם מכהנים ישנו 'התקשיר' שמפרט ומונה כל פרוטה שמותר או אי-אפשר, אך דקה לאחר מכן נפרצים הסכרים, הכל מותר, בעיקר לשומרי סף המזמרים כטרובדורים, כך נדמה.
ימי 'תשובה' וחשבונות נפש נגמרו, כעת על שרת המשפטים לפעול. עד שתימצא נוסחה גואלת\מוסכמת מה דעתכם על עשר נקודות כדלקמן:
לא שיקרתי.
לא נהגתי במשוא פנים.
לא האזנתי לסודות.
לא גליתי סודות.
לא התנהגתי באופן בלתי הגון.
לא הטלתי אימה.
לא אטמתי אוזניים למילות האמת.
לא ארגנתי הפרעות.
לא פרסמתי את עצמי באופן יהיר.
אינני עשיר ויש לי אך ורק את רכושי שלי.
עשר הנקודות נלקחו מתוך ארבעים ושניים החטאים המפורטים 'במגילת המתים' של ממלכת מצרים העתיקה.
לפני למעלה מארבעת אלפים שנה חשבו חרטומי מצרים הקדמונים כי כך ראוי, לא רק לבכירים, לפרקליטים מורמים מעם ולמטיפים, כי אם גם לאדם הפשוט, בעת שליבו נבחן, מונח על כף המאזניים.
גם רבע מן הסטנדרטים הנ"ל היא דרישה מוגזמת כיום במחוזותינו, לא רק בחזקת 'גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה '. ספק אם ידעו מה 'בכלל רוצים מחייהם'. לא יבינו גם אם ייכתבו הדברים באותיות קידוש לבנה או באותיות מוזהבות... ואם כך, אם נגזר על הדברים להישאר סתומים ובלתי מפוענחים כי אז עדיף כבר שבשפת ההירוגליפים, לכל הפחות יהיה לכך פן אסתטי כלשהו, גם אם 'אתיקה' כבר לא תצא מציון...
[
Negative Confessions]
