למנוע תלות שופטים בשלטון

גם אני רוצה להתחיל בהתייחסות למאמר של מנחם בגין על עליונות המשפט. אני רוצה להזכיר אותו משני היבטים. אחד, מההיבט של הפגם בהפרדת רשויות שיש במדינת ישראל, שבו הרשות המחוקקת, שהיא לכאורה עליונה, היא בעצם רשות שנשלטת על-ידי הרשות המבצעת. ולכן יש כאן חסר יסודי בתחום האיזונים והריסונים. ואת החסר הזה ממלא בשיטת המשטר שלנו בית המשפט העליון, ולכן לעצמאות שלו יש משמעות מיוחדת.

נכון, כל השופטים צריכים להיות עצמאים ובלתי תלויים, אבל בית המשפט העליון הוא המקום שבו נופלות ההכרעות השיפוטיות הסופיות בעניינים הכי רגישים בין האזרחים לבין רשויות השלטון, ובו נקבעת הפרשנות המוסמכת של הדין, ורק שם זה נקבע באופן סופי ומחייב. לכן, שם העיקרון של עצמאות ואי-תלות חייב להיות חזק ומובהק במיוחד.

עכשיו, מה שמנחם בגין אמר זה כך: "אם העם יכיר וחוק המדינה יקבע שהמשפט והשופט חייבים להיות בלתי תלויים לחלוטין" - ואני מדגיש את המילה לחלוטין - "חובת אי-התלות היא הדדית, הן מצד השלטונות כלפי השופט והן מצד השופט כלפי השלטונות. ואם מוסד השופט יועמד מעל" - יועמד מעל - "לא רק בשטח היחסים בין האזרח ורעהו אלא גם בשטח היחסים בין רשויות מדינה, המבצעת והמחוקקת, לבין האזרח, יש יסוד להניח כי בדרך כלל יהיה השופט אשר בעיקר אי-תלותו רוצה האומה, ראוי לאמון הניתן בו.".

וכאן אני רוצה לחלוק, עם כל הכבוד, על העמדה של נשיאת בית המשפט העליון לגבי השאלה האם מצב שבו שופטים מתמודדים על הנשיאות יכול להביא לתחרות ביניהם ולהשפיע על החלטות שלהם. אני רוצה לומר, בכל הצניעות, שהדבר הזה עלול להשפיע. לא משום שאני חושב שהשופטים במודע יקבלו החלטות מתחנפות, זה לא התהליך שקורה במצבים כאלה. כל מה שאנחנו יודעים מהכלכלה ההתנהגותית - ונעשו בעניין הזה אין-סוף מחקרים - זה שבני אדם, גם אנשים הגונים וטובים, כשהם נמצאים במצב של ניגוד עניינים, ניגוד העניינים צובע את הצורה שבה הם תופסים את המציאות, תופסים את הדברים ומתייחסים לדברים. מבחינתם הם בטוחים שהם עושים את הטוב והישר והם לא מושפעים, אבל בפועל הם מושפעים - כי זה הטבע האנושי.

ולכן, אם רוצים לשמור על עצמאות ואי-תלות מוחלטת באופיו של המוסד, כמו שצריך לשמור, צריך למנוע את המצב שבו שופטים תלויים בשלטון ומתחרים זה בזה. זה נראה לי הדבר המרכזי שעליו העניין הזה עומד.

אני לא הייתי מזלזל לחלוטין בשאלה של היחסים בין השופטים ובמה שתעשה התמודדות. ההתמודדות לא תהיה רק בתוך הבית... ואני לא חושש מהשופטים, אני חושש ממקורבים, מאנשים שירצו לקדם מועמד פלוני ואלמוני. ואני רואה לנגד עיני רוחי - ואני מזמין גם אתכם לראות - מסעי הכפשה בתקשורת נגד שופט איקס. "הוא לא כל כך שופט טוב", "הוא לא כזה וכזה". ואחר כך השופט הזה לא נבחר, נבחר מישהו אחר. והשופט הזה, אחרי שעשו לו הלבנת פנים בציבור - וכבר ראינו דוגמאות לזה בתקשורת - הוא עכשיו יושב דן-יחיד באיזה עניין וצריך לתת בו אמון. זה הדבר שאתם רוצים להכניס את המערכת אליו? זו הגישה האחראית שלכם מתוך כבוד והערכה למערכת השיפוטית? אני לא כל כך משתכנע.

עכשיו, עד כמה שהבנתי את העמדות כאן, איש לא הזמין את הוועדה להיות כמי שתתנהל כסומא בארובה. ולכן הכלל הזה הוא כלל, כפי שנאמר כאן, שיכולים להיות ממנו חריגים כאשר יש הצדקה חזקה לחריגה, ולכן הוועדה כן נשארת עם סמכות למלא את תפקידה. הסמכות שלה נמצאת פעמיים - פעם אחת בשלב המינוי, שאמנם הוא יותר רחוק - - -

אני רוצה עוד הערה אחת לדברים של השר לשעבר ביילין. אני חושב שהמושג קבוצת ביקורת הוא לא לעניין. אתה עצמך אומר שלא היה ברוךְ. בשביל לקבוע שלא היה ברוך לא צריך קבוצת ביקורת; אתה מסתכל על הרקורד שהיה. ואגב, אני רוצה לומר שברקורד שהיה, צריך להסתכל לא רק על הנשיאים אלא גם על המשנים לנשיאים. יש פה קבוצה של למעלה מ-20 בני אדם במשך השנים שבאף אחד מהם לא היה ברוך. כך שלא צריך שום קבוצת ביקורת בשביל להגיד שאין סכנת נפילה בשיטה.

עכשיו צריך לשאול בצניעות האם הוועדה לבחירת שופטים תצליח באמת לבחור את השופט הטוב ביותר. זה עניין קשה ביותר. רוב השופטים אין להם ניסיון ניהולי מובהק, ואז מישהו עלול להתפתות ולחשוב שמישהו שהיה נשיא בית משפט מחוזי ויש לו ניסיון, הוא בהכרח יהיה המנהל הטוב של המערכת כולה, אלא שאז "העיקרון הפיטרי" יכול לעבוד כאן מצוין: שמי שהצליח לנהל מוסד קטן, לחלוטין לא מתאים לנהל מערכת גדולה. כי בשאלות של מנהיגות, של ייצוגיות, אתה לא יודע איך אדם יהיה עד שאתה לא רואה אותו מתפקד.

ואני רוצה לומר עוד דבר, עם כל הכבוד. אני חושב שיש ניגוד עניינים בין הפוליטיקאים לבין התפקיד של ראש הרשות השופטת. בכל מקום יש מתח ויש חיכוך בין הרשות השופטת לבין הרשויות האחרות, זה מצב שקיים תמיד ואי-אפשר בלי זה. בישראל המתח הזה הוא ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר בכל מקום אחר, בין השאר משום שאין לנו חוקה והכוחות של בית המשפט לא מעוגנים בחוקה. מי שדואג לעצמאות השיפוטית צריך שתהיה חוקה וייקבעו הסמכויות האלה. יש אצלנו מתח עצום, ובתוך המתח הזה, למה אני צריך להאמין שהפוליטיקאים בוועדה יחשבו לבחור את האדם המתאים ביותר ולא לחשוש שהם עלולים לבחור דווקא את האדם החלש ביותר ברשות שמתחרה בהם, ברשות שהם רואים אותה כמצויה ביחסי חיכוך איתם?

למה אני לא צריך לחשוש ששרת משפטים שאומרת "אני רוצה למנות שופטים שמרניים" ושבזה היא פוגעת בעצמאות השפיטה, משום שהיא יוצרת תמריץ אצל ככל שופטי המערכת לשחק את המשחק השמרני - -

שהיא תבקש לבחור כנשיא את השופט השמרן ביותר? זה הדבר שממנו צריך לחשוש, ולא להתפתות למחשבה שהוועדה לבחירת שופטים תצליח בתרגיל להחליט בין א' ל-ב', שהפער ביניהם יכול להיות דק כשערה.

אני רוצה להעיר הערה על הנתונים ההשוואתיים, שנאמרו לדעתי בצורה לא רצינית.

יש פה כמה נקודות פשוטות שצריך לראות אותן. כאשר מסתכלים על שיטות אחרות צריך גם לראות את התרבות הפוליטית, לא מספיק לקרוא הסדרים שיש בחוק. גם מי שקורא את החוק שלנו, אגב, קורא שהסמכות היא בידי ועדת הבחירה. כך שמי שמסתפק רק בסקירות האלה ולא עושה בדיקה מעמיקה לא ידע בכלל על עקרון הסניוריטי, הוא יגיד שהוועדה לבחירת שופטים היא שבוחרת את הנשיא ואת המשנה.

יש מדינות באירופה ששר המשפטים ממנה שופטים ושר החינוך ממנה פרופסורים. "איום ונורא", תגידו, "איום ונורא". אבל לא איום ונורא בכלל, משום שיש מסורת ששר המשפטים ושר החינוך מכבדים את ההמלצות של אנשי המקצוע. הם מקבלים המלצות של אנשי המקצוע ומכבדים אותן ונותנים לזה גושפנקה ייצוגית ואז הכל עובד טוב. זה יעבוד ככה אצלנו? כל אחד צריך לשאול את עצמו אם זה יעבוד ככה אצלנו.

הוזכרה גרמניה כדוגמה. בגרמניה לא בוחרים שופט בית משפט חוקתי אם אין שני-שליש במוסד הבוחר לטובת הבחירה שלו. זה נועד להבטיח שהקואליציה והאופוזיציה מסכימים על המועמד לבית המשפט החוקתי. זה גרמניה. אם מדברים על ארצות הברית, מדובר במעשה בחירה משותף של נשיא ושל סנאט, כלומר שני גורמים שיש להם בחירה פופולרית כבסיס הלגיטימציה שלהם, ואחד יכול לנטרל את השני.

עכשיו, אם בודקים היטב רואים שיש מספר מדינות שיש בהן שיטת סניוריטי, ורואים עוד דבר מעניין: שיש הרבה מדינות שלתפקיד הנשיא השופטים הם שבוחרים. לא הפוליטיקאים, השופטים הם שבוחרים מתוכם את הנשיא, וכדי לבדוק את זה היטב צריך לראות אם אין להם מסורת של סניוריטי שהתפתחה אצלם. יש הרבה מדינות שזו המתכונת, שהשופטים בוחרים את הנשיא. אתם באמת רוצים לעבור לשיטה הזאת? אני לא תומך בה, בגלל השיקול של התחרות.

עוד דבר שצריך לומר על גרמניה וארצות הברית הוא ששם מצניחים את הנשיא. מדובר במישהו שהוא לא מתוך ההרכב הקיים של השופטים אלא מצניחים אותו מבחוץ, מעל השופטים. זה פותר את הבעיה של האי-תלות, כי אתה לא מתמודד מבפנים על הדבר הזה. אבל האם זה דבר טוב? זה דבר שמבטיח הצלחה? שאתה לוקח מישהו מחוץ למערכת הזאת ומצניח אותו מעל כולם?

בעניין הזה, אני חושב, צריך ללמוד שכן יש משהו בזכות הוותק. הוותק זה לא גובה או משקל, הוותק הוא פקטור רציני. כשמינו את חיים כהן, אחד מגדולי המשפט הישראלים, לבית המשפט העליון והציעו לו להיות נשיא - כך הציע לו בן-גוריון - הוא אמר "כך לא ייעשה", הנשיא צריך להיות בעל הוותק. יש כאן שיטה שעובדת, היא לא נכשלה, ומי שמגלם השקפת עולם שמרנית צריך לומר לעצמו, משיקולי שמרנות, שיש כאן דבר יפה שעובד, מסורת לא קבועה בחוק... זה דווקא מה שיפה בדבר הזה, שזה לא קבוע בחוק, אלא אנשים קיבלו על עצמם את המגבלה הזאת, מתוך הבנה שיש בזה דבר טוב, משום שזה מציל את העצמאות של המערכת, משום שזה מבטיח שלום בית בתוך המערכת. אז תשמרו על זה.