ביום שישי, 24 ביוני 2016, התעוררה בריטניה לידיעה שרוב אזרחיה החליטו לפרוש מהאיחוד האירופי. יומיים לאחר מכן עמד משרד עורכי הדין מישון/דה-רייה להזהיר את ראש הממשלה דאז, דייוויד קמרון, שלא להפעיל מיד את סעיף 50 – סעיף הפרישה באמנת האיחוד – אלא לבקש מהפרלמנט לעשות זאת.

משרד מישון לא היה הבחירה הראשונה של מתנגדי הברקזיט, כותב פייננשל טיימס, אך משרדים אחרים סירבו לקחת את התיק משום שהם מייצגים את הממשלה או משום שחששו להיכנס לזירת המחלוקת הציבורית הלוהטת. מישון החליט להרים את הכפפה. מנהל המשרד, ג'יימס ליסבון, זוכר שקמרון עמד לנסוע לבריסל, והיו חששות שעצם נוכחותו שם תוביל להפעת סעיף 50. ביום שני החליט המשרד לפעול.

"כתבנו לממשלה באותו בוקר כדי לומר: אל תפעילו את סעיף 50 משום שלדעתנו אתם לא יכולים; זה מעבר לסמכותכם לעשות זאת בלי לקבל את אישור הפרלמנט. בסופו של דבר, קמרון מסר הצהרה לפרלמנט – אני לא חושב שזה היה בגלל המכתב שלנו, למרות שאני אוהב לקחת את הקרדיט על כך – ואמר שהוא לא יפעיל את סעיף 50 בביקורו בבריסל באותו יום".

מישון רצה להבטיח שהפרלמנט ימלא את תפקידו, אבל הייתה לו בעיה: שני הלקוחות שפנו אליו, לא רצו ששמותיהם יוזכרו בתביעה. הוא נזקק למישהו ששמו כן יופיע. באותו ערב ביקרה במשרד ג'ינה מילר, פעילה למען שקיפות בשירותים הפיננסיים, לפגישה על חוסר הגיוון בקרב עובדי ה"סיטי". באופן טבעי, השיחה גלשה למשאל העם – בו פעלה מילר למען הישארות באיחוד – ולחששות שהממשלה תעקוף את הפרלמנט. מילר שאלה מה יקרה אם לא יהיה תובע, התשובה הייתה שהתביעה תידחה, והיא הסכימה להצטרף.

התוצאה הייתה אחד התיקים החוקתיים החשובים ביותר בתולדות בריטניה, אומר פייננשל טיימס. בית המשפט העליון קבע שהפרלמנט חייב לאשר את הפעלת סעיף 50. התוצאות מבחינת מילר היו קשות. היא ספגה התקפות על-רקע מגדרי ואתני. היו שטענו, שמשום שמוצאה מגיניאה – היא "לא מספיק בריטית" כדי להתערב. אדם נכלא לאחר שהציע 5,000 ליש"ט ל"אדם הראשון ש'במקרה' ידרוס את המהגרת ועושת הצרות המחורבנת".

מילר יושבת לצידו של ליסבון בחדר הפגישות במשרד מישון. ליסבון כבר טיפל במקרים גדולים: הוא היה עורך הדין שניצח עבור דבורה ליפשטט בתביעה שהגיש נגדה ההיסטוריון מכחיש השואה דייוויד אירווינג. התמחותו אינה במשפט חוקתי, אז מדוע הוא לקח את התיק? "אם אתה מתעניין בחוק, אתה מתעניין בחוקה", משיב ליסבון. מילר מצידה מדגישה, שלמרות שהתנגדה לפרישה – היא מכבדת לחלוטין את תוצאות משאל העם; מה שהיה חשוב לה, הוא להבטיח שהפרלמנט יממש את סמכותו.

בסופו של דבר אישר הפרלמנט לראש הממשלה הנוכחית, תרזה מיי, להפעיל את סעיף 50 – אבל לא זה היה העניין באותה תביעה. "הנקודה הייתה להבטיח שהממשלה לא שמה את עצמה מעל החוק על-ידי כך שתעקוף את הפרלמנט, וזה מה שהתביעה קיבעה: ראש ממשלה עתידי ורשות מבצעת עתידית לא יוכלו לעקוף את הפרלמנט ולשלול את זכויות הציבור. מה שעשינו כאן היה לשמר את ריבונות הפרלמנט ואת החוקה".

ליסבון אומר, שלפסיקת בית המשפט העליון יש משמעות רחבה יותר בנוגע לשלטון החוק בכלל. "המקרה של ג'ינה הוא איתות התרעה, יחד עם מקרים אחרים ברחבי העולם במקרים בהם יש הרחבה ניכרת בכוחה של הרשות המבצעת. אנחנו רואים את זה בצווים המינהליים של טראמפ בארה"ב, אנחנו רואים את זה אצל ארדואן בטורקיה, אנחנו רואים את זה במה שנתניהו עושה לבית המשפט העליון בישראל", הוא אומר. "אני מקווה שנראה ברחבי העולם יותר אנשים שעומדים על זכויותיהם דרך מערכת משפט עצמאית".