כללים למינוי נשיא ייקבעו בחוק

כבוד היושב-ראש, מכובדיי כולם. בעצם רוב הדברים נאמרו ואין צורך לחזור, אבל נאמרו כמה דברים מאוד בעייתיים.

דיון פרסונלי הוא בעייתי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דיון פרסונלי, בגלל שהשיטה היא חשובה והאמון בבית המשפט העליון כמוסד הוא חשוב. הבעיה היא שכאשר יש שיטת סניוריטי, בעצם 30 שנה קדימה כל דיון שנעשה הוא דיון פרסונלי, כי גם אם הדיון הזה לא יחול על הנשיאה חיות וגם לא על זאת שאחריה, אז הוא יחול על הנשיא הבאה שאחריה ועל הנשיא הבא שאחריו, והנה כבר הגענו לנשיא הבאה שלאחריה-לאחריה. בעצם, כאשר הרשימה נקבעת כל כך הרבה שנים מראש, לעולם לא נוכל לדון בעניין הסניוריטי בלי שזה יהיה עניין פרסונלי. וזו, אגב, הסיבה מדוע השיטה הזאת כל כך פסולה.

נאמר פה על-ידי הרבה אנשים שמינוי זה דבר מורכב ושכל השופטים ראויים. כלומר, אנחנו בעצם אומרים שזה מינוי שהוא קשה מדי, שקשה לצפות שהוועדה תעשה אותו, ולכן עדיף לבחור כלל שמצמצם את שיקול הדעת של הוועדה. אז מינוי שהוא כל כך קשה לעשות אחרי שאתה מכיר פעולה של שופט וכשיש שופטים שכבר הוכיחו את עצמם, ואולי יש כאלה שמנהלים את הצוות שלהם, ואולי יש כאלה שיש להם בעיות פרסונליות, ואולי כל מיני דברים - עדיין מאוד-מאוד קשה לעשות את המינוי הזה. אבל לעשות את המינוי הזה עשרים שנה מראש - את זה אנחנו יודעים לעשות? את זה אותה ועדה יודעת לעשות? אותו מוסד קסום יודע להחליט עשרים שנה מראש מי יהיה נשיא טוב?

וכן, אין מה לעשות, אנחנו צריכים לעשות את זה פרסונלי. השופטת הצעירה ביותר, השופטת דפנה ברק-ארז, מונתה בלי שחברי הוועדה יכלו לקרוא ולו פסק דין אחד שלה, בלי שהם ראו אותה מנהלת מערכת, כי היא באה מהאקדמיה - והם כבר ידעו שבעוד עשרים שנה היא תהיה נשיאה טובה. כל רשות אחרת שהייתה פועלת ככה הייתה מקבלת "בג"ץ על הראש". מאיפה אני יודע? כי כאשר הממשלה ניסתה לכבול את שיקול הדעת של עצמה בעניין מתווה הגז ל-15 שנה קדימה, בא בית המשפט ואמר: אתם לא יכולים לתכנן ולכבול את שיקול הדעת לעשר שנים קדימה. אבל הוועדה לבחירת שופטים כן יכולה לכבול את שיקול הדעת של הוועדה שנים רבות קדימה ואין בכך כל בעיה?

הדוברים כאן הם שרי משפטים לשעבר ופרופסורים למשפטים, אבל יש שר אחד שהוא פרופסור למשפטים שאיננו שר משפטים, והוא דיבר פה בוועדה לפני עשר שנים בערך - השר שטרית. כאשר היה את הדיון על חוק הקדנציות הוא אמר: היה לי הכבוד לעמוד בראש צוות של 30 מומחים מכל מדינות העולם שבמשך שלוש שנים ומעלה ניסחו אמות מידה לאי-תלות שיפוטית. אחד הסעיפים עליהם הוסכם הוא שמעורבות של הרשות המבצעת במינוי שופטים איננה סותרת את אי-התלות השיפוטית. יותר מזה, הצהרת מונטריאול, שהיא קצת יותר מעודכנת, אומרת:

Promotion shell be based on an objective assessment of the candidate integrity and independence of judgement, professional competence, experience, humanity and commitment to up hold the rule of law.

המחויבות לשמור את שלטון החוק.

ולכן המסקנה שלי היא שעל-פי החוק הקיים במדינת ישראל אסור לוועדה לבחירת שופטים, שתתכנס בקרוב ותדון במינוי נשיא, לדון על-פי שיטת הסניוריטי - מאחר שהכללים של כבילת שיקול הדעת המנהלי והכללים שבית המשפט העליון מחיל, בצדק, על כל רשויות השלטון האחרות אוסרים על כבילת שיקול דעת ועל הסכמים מראש. ואמר את זה השופט ברק בתוארו אז, שהסכמים שנעשים למינוי שופטים הם בטלים מעיקר, אפילו לא צריך הכרזה של בית המשפט על כך. אמר את זה השופט ברק בזמנו.

ולכן לוועדה אסור לכבול את שיקול הדעת שלה מראש, אסור לה למנות על-פי החלטה שהחליטו עבורה לפני כך וכך שנים. ושלטון החוק, שהוא אחד מהכללים שעליהם צריך להיות מבוסס מינוי שופט, אומר... במילה, קטונתי, אבל אמרו פה גם פרופסור סוזי נבות וגם פרופסור אהרן ברק, הנשיא לשעבר, שיש מעין הנחיה מנהלית, או מנהג חוקתי, בעניין הסניוריטי. אבל יש חוק יסוד במדינת ישראל, וגם, שלטון החוק במחוקק וגם בבית המשפט. וחוק היסוד אומר שהכללים בדבר מינוי שופטים והכללים בדבר מינוי נשיא לבית המשפט העליון ייקבעו בחוק. אי-אפשר לקבוע אותם בדרך אחרת, אך ורק בחוק. זה סעיף בחוק היסוד של מדינת ישראל, שקבעה הרשות המכוננת. ולכן לא הנחיה מנהלית ולא מנהג חוקתי לא יכולים לשבור את המילים הפשוטות של חוק היסוד. ואם בית המשפט העליון שלנו והוועדה לבחירת שופטים שלנו לא תקפיד על מילוי לשון החוק, לשון חוק היסוד, היכולת שלה ליהנות מאמון הציבור, היכולת שלה לדרוש מרשויות אחרות להתנהג באותה צורה תיעלם, ואמון הציבור בבית המשפט העליון, שהוא יקר לכל מי שיושב כאן, ייעלם.