בעקבות הטבח למדתי באוניברסיטה של טקסס. מטורף עלה פעם, בשנות השישים, עם רובה למגדל הפעמונים, המתנשא בכיכר המרכזית שלה, וירה ממנו לכל עבר. בינתיים, השתכח האירוע, כי אסונות אחרים תפסו את מקומו.
הטבח בלאס וגאס היה שיא, שכנראה יישבר - כיוון שלא פסו מטורפים מן הארץ, ונשק נגיש לכל בארצות-הברית בזכות התיקון השני לחוקה האמריקנית. לא נראה לי לדבוק - כמו השמאלנים - ברעיון להציע לבטל/לשנות את התיקון השני. החוקה האמריקנית על שלל תיקוניה - ובעיקר מגילת הזכויות, שנחקקה בשנת 1791 (שהתיקון השני הנו חלק ממנה), הנה מקשה אחת כיוון שיש מאחוריה אידיאולוגיה של חופש.
אני חסיד של החוקה האמריקנית, שמחזיקה כבר יותר מ-230 שנה, ושומרת על החופש בארצות-הברית. את החוקה החלו לתכנן הרבה לפני שארצות-הברית קיבלה את עצמאותה. הוגי דעות ומדינאים דנו ארוכות במשמעות החוקה ובאופיה הדמוקרטי של המדינה העתידה לקום. החוקה נחתמה בוועידה בשנת 1787 (ולא במחטף באישון ליילה, כמו אצלנו). כמה שנים אחר כך נוספה לה 'מגילת הזכויות'. אם תישמט מהחוקה לבנה, היא יכולה להתמוטט. לעומת זאת, אצלנו יש רישוי נשק, אך נשק בלתי-חוקי נפוץ בכל מקום, וכל אחד יכול לרוכשו. האם זה עדיף?!
יש תרבות אחרת פסטיבל עכו שינה את פניו, ומוכיח שיש תרבות אחרת. הפסטיבל מתקיים בכל שנה בחול-המועד סוכות. השנה פסלה הנהלת הפסטיבל הצגה של עינת ויצמן, תומכת
בל"ד, שרצתה להעלות הצגה על "אסירי הכיבוש". בעקבות הפסילה ביטלו כל האמנים וההצגות שנבחרו את השתתפותם ופתחו במרד. הפסטיבל פתח את השורות, ונכנסו אליו בראשונה הצגות אחרות באמת: הצגות, שלא שונאות את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל. כתוצאה מכך מחרים הקהל המקורי את הפסטיבל, ואינו קונה כרטיסים. אם יימשך השפל הזה בקופות הפסטיבל - כנראה, יחזור השמאל הקיצוני לפסטיבל בשנה הבאה - כותבים לי אנשי "ישראל שלי", שיוצאים במסע לקניית כרטיסים לפסטיבל עכו. "אנחנו צריכים להראות, שאנחנו יודעים לצרוך תרבות. נעלה צפונה לעכו בחול-המועד סוכות, ונאכלס את אולמות האבירים המקסימים". והם חותמים את הודעתם באמירה, "המהפך התרבותי בידיים שלנו."
הביאה את השלום עליי להודות - תמיד תיעבתי את
גולדה מאיר, ובעיקר, אחרי ששרפה חצי שנה מנעוריי במילואים מיותרים בצו 8 במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, אני מקבל את דעתו של שמעון מנדס, עמיתי (מעריב, 29 בספטמבר 2017), שנחישותה של מאיר הביאה לנו את השלום עם מצרים.
למלחמת יום הכיפורים נכנסה מאיר מותשת מנסיעה מתסכלת לאינטנרציונאל הסוציאליסטי, שבאיו אכזבו אותה קשות. ואחריו שתתה כוס מרורים מברונו קרייסקי, קאנצלר אוסטריה, שסייע למחבלים, שחטפו רכבת עם עולים מברית-המועצות. אז, התחילת אוקטובר 1973 הוזעקה ארצה, ונפלה לתוך המהומה של לפני המלחמה, שנפלה עלינו בהפתעה.
מאיר פרשה מתפקידיה הציבוריים כמה שנים קודם לכן בגלל מחלתה, וחזרה לא-כשירה לחלוטין לראשות הממשלה ב"דין התנועה". מאיר הייתה אישה חולה, עייפה ומותשת, ובני התקופה אומרים, שסבלה מתקופות של אטימות. האם הצוות שלה, בראשות תא"ל ישראל ליאור, מזכירהּ הצבאי, תפקד במקומה וברוחה?
מאיר לא הבינה בענייני צבא ולא התיימרה להבין בנושא. היא סמכה על קנה רצוץ - אלופי המטכ"ל, שהוליכו אותה שולל, וכפי שהוכח בשלושת השבועות הראשונים של אוקטובר 1973, לא היו מוכנים למלחמה.
בניגוד לתדמית, שמייצרים השמאלנים, שמאיר לא הייתה מוכנה לוויתורים; ולכן פרצה המלחמה, ערב מלחמת יום הכיפורים - זממה מאיר יחד עם דיין הסכמה ישראלית (שהועברה לארצות-הברית ולמצרים) לסגת מתעלת סואץ ובסיני - בתנאי שהדבר לא יפורסם עד אחרי הבחירות, שבהן התמודדה מול
מנחם בגין. מאיר פחדה, שנכונותה לסגת תיתן רוח גבית לבגין ולמפלגתו. כלומר, המערך בראשות מאיר, דיין, אלון, גלילי וה"כוורת" המפורסמת, רימה את עם ישראל, כדי לנצח בבחירות לכנסת, שהיו אמורות להיות באוקטובר 1973. דרך אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שרימו את הציבור הישראלי.
השמאלנים הוזים, שממשלת מאיר החמיצה שלום בתחילת 1973. הם אינם מבינים, שסאדאת היה זקוק למלחמה כדי לאושש את מנהיגותו, והוליך לקראתה מהרגע שקיבל את הגה השלטון במצרים מידי גמאל עבד-אל-נאצר. מומחים-כביכול אצלנו החליטו, שהוא חסר עמוד שדרה, וקיבלו את דימויו כיֶס-מן של נאצר. הם לא הבינו עד כמה נחוש האיש, ולא העריכו נכונה את מנהיגותו ואת יצירתיותו. הערכתם השגויה סללה את דרכנו לאסון יום הכיפורים.
ההונאה הגדולה אינה של סאדאת, אלא של המטכ"ל הישראלי ושל האלופים בראשות חיים בר-לב ודוד אלעזר, שמסוף שנות השישים לא הכינו את צבאנו למלחמה, ולא למדו את לקחי מלחמת ששת הימים ואת לקחי מלחמת ההתשה. כתוצאה מכך התנהל צבאנו בימים הראשונים (לפחות) למלחמה כעדר ללא-רועה, ונטבח ללא כל תועלת - בעיקר, בחזית הדרום.
מחקריו של מנדס, סא"ל מיל' ומזרחן, שקורא ערבית ושולט במכמני השפה, פותחים עיניים, ומפתיע שלא זכו לתהודה רבה יותר.
שילוב נאות לוטננט מאריה קלֶנקי, בת 24 מאילינוי, הנה הקצינה הראשונה בחיל הנחתים, שהוסמכה לפקד על אמטראק, רכב הסתערות אמפיבי - לאחר שסיימה קורס של שנים-עשר שבועות בבסיס פנדלטון בקליפורניה. כמו כל הקורסים בנחתים, משולבות בקורס הזה דרישות מפליגות לכושר גופני, כולל סחיבת פצוע, ששוקל כמאה ק"ג.
קלנקי, ספורטאית, שהצטיינה בתיכון בכדורגל, עומדת לסיים את לימודיה באוניברסיטה של טנסי בחשבונאות. היא שייכת לקומץ נשים, שהצליחו לקבל הסמכה כקצינות נחתים. החיל אינו מוותר, ודורש מנשים את מה שהוא דורש מגברים. לכן, רק קצינה אחת (מתוך 31 שניסו) הצליחה עד כה לקבל הסמכה כקצינת חי"ר בנחתים. שתי קצינות נחתים הוסמכו כקצינות תותחנים בקורס בבית-הספר לתותחנות של הצבא האמריקני בבסיס פורט סיל באוקלהומה, לפני כמה שבועות. בחודש אפריל הוסמכה קצינת נחתים כקצינת שריון, ותפקד על מחלקת טנקים.
למרות לחץ הפנטגון לשלב נשים בכל זרועות הכוחות המזוינים האמריקניים, מסרבים בנחתים לשנות את הסטנדרטים הגבוהים, הנדרשים מאנשיהם במקצועות השונים. כתוצאה מכך שילוב הנשים בזרוע אטי, אך יסודי ביותר.
