פסק הדין המתיר להפגין לא הרחק מביתו של היועץ המשפטי
אביחי מנדלבליט, הוא מסוג המקרים בהם ניתן היה להגיע בקלות לתוצאה הפוכה. מדובר על איזון בין זכות ההפגנה לבין זכותם של התושבים לחיות בשלווה; ההכרעה להיכן יטו כפות המאזניים היא במידה רבה עניין של ערכים לא פחות מאשר של חוק.
מובן שזכותם ואף חובתם של שופטי בית המשפט העליון לשקלל את ערכיהם בפסיקתם. אלמלא כן, היינו יכולים לשים מחשבים שיתנו פסקי דין. הבעיה עם פסק הדין הזה איננה במישור הערכי, וגם לא בכך שנדמה שיש כאן התיישרות לפי פופוליזם תקשורתי הנובע ממניעים פוליטיים. הבעיות מצויות במישור ההגיוני בפסק הדין עצמו, ואלו הן.
חוסר היגיון ראשון: מטרת ההפגנות. כמה מתושבי האזור טענו, כי ההפגנות בלתי לגיטימיות משום שהן מיועדות ללחוץ על מנדלבליט להעמיד לדין את
בנימין נתניהו. בג"ץ אומר: זה לא הוכח. נו, באמת. בשביל מה המפגינים באים לשם? לסעודת "מלווה מלכה" ולזמירות מוצאי שבת? הרי מטרתם ברורה לחלוטין לכל מי שעיניו בראשו ומעט שכל בקודקודו. יש דברים שאינם צריכים ראיות פורנזיות והוכחות משפטיות. בג"ץ בחר להיות ראש קטן, מה זה קטן - קטנטן.
זה מזכיר לי את פסק הדין השערורייתי שהתיר ל
חנין זועבי להתמודד לכנסת ה-20. אז קבעו השופטים, כי לא הוכחה "מסה קריטית" בדבר תמיכתה בטרור. למה? כי הגברת הצהירה שהיא לא תומכת בטרור. מעשיה והצהרותיה במשך שנים נמחקו במחי-יד לנוכח אותה הצהרה. גם שם, בג"ץ עצם את עיניו ואטם את אוזניו מלראות ולשמוע את המציאות הברורה.
חוסר היגיון שני: הפגיעה בתושבים. אסתר חיות אומרת, שמדובר במטרד קצר של כמה שעות בשבוע, שאינו שונה מזה שהוא נחלתם של אחרים המתגוררים ליד מוקדי הפגנות. על זה נאמר תחילה: נראה אותך בעוד חודש-חודשיים, אם וכאשר יימשכו ההפגנות מול ביתך שלך בנוגע למסתננים. חוץ מזה, מדובר בהתבטאות מתנשאת המתעלמת מכך שיש מי שבשבילו - גם שעה של מטרד היא יותר מדי. האם השופטים בדקו כמה חולים, זקנים ותינוקות יש בסביבה, שמבחינתם המטרד חמור במיוחד? ממש לא.
חוסר היגיון שלישי: התנאים לרישיון. החוק קובע שאסיפה ב"עניין מדיני" צריכה רישיון. חיות ו
עוזי פוגלמן קבעו, ש"עניין פוליטי" איננו "עניין מדיני". חבל שלא טרחו לפתוח מילון. ראובן אלקלעי, במילון האנגלי-עברי החשוב שלו, מתרגם political: "מדיני, פוליטי" - הרי לנו שאלו מילים נרדפות. וכיצד הוא מתרגם "מדיני"? ניחשתם נכון: political. כנ"ל אברהם אבן-שושן: "מדיני - השייך להנהגת המדינה, פוליטי". הרבה יותר נכון מה שעשה
יורם דנציגר: קבע ש"מדיני" זהה ל"פוליטי", ואז התייחס לשאלה האם במקרה הנדון יכולה המשטרה להגביל את זכות ההפגנה.
חוסר היגיון רביעי: התנהגות המפגינים. בהערה קצרה מציינת חיות, כי אם
מני נפתלי וחבריו היו העותרים היחידים - היה מקום לדחות את עתירתם, משום שהפרו את צו הביניים שהגביל את מספר המפגינים. אבל מאחר שגם התנועה לאיכות השלטון עתרה, והיא בטובה קראה לכבד את הצו - העתירה נדונה ואף התקבלה.
חיות פותחת כאן יופי של מסלול לפורעי חוק. כל מה שהם צריכים לעשות, זה למצוא מישהו - רצוי בעל יחס מיוחד בבג"ץ, כמו התנועה לקידום השרגא - שיקרא להם לקיים את החוק והפסיקה. הם עצמם ימשיכו להשתולל, תחת המטרייה של אותה תנועה מהוגנת. חוץ מזה, בג"ץ שוב עוצם את עיניו: במסווה של היעתרות לעתירת התנועה, הוא מעניק היתר לפורעי החוק שהיה מקום לזרוק מכל המדרגות. הרי נפתלי וכנופייתו הם ההולכים להפגין שם.
